מרלין מעדכן על המזרח התיכון

ואולי לא היו הדברים מעולם? (פורסם בבשבע) לאחרונה פורסמו דיווחים שטענו כי סעודיה היא שמנעה את הצטרפותה של מצרים לברית ההגנה שנחתמה בסעודיה בין ריאד, אנקרה ואסלאמאבאד, אשר כונתה "הסכם מכה" - בניגוד לרצון התורכי שקהיר תצטרף. על פי דיווחים אלה, שמקורם בעיתון האינטרנטי Middle East Eye, מקורות סעודיים אישרו את הדברים וטענו כי הם באים על רקע מתיחות בין ריאד לבין קהיר, בשל התפקיד המינמלי ששיחקה האחרונה בחיכוכים מול החות'ים ובעת מבצע "שאגת הארי". זאת ועוד, המקורות הוסיפו כי אלמנט נוסף שגרם לסעודיה לדחוק את מצרים מההסכם היה היחסים בין קהיר לאבו דאבי, והעובדה שמצרים פרשה מערכות הגנה באמירויות ושאל-סיסי ביקר באבו דאבי - לעומת הכתף הקרה שקיבלה סעודיה ממצרים (כזכור, סעודיה והאמירויות חוות סכסוך בשל החיכוכים בתימן). המקורות סיכמו כי הקרבה המצרית לאמירויות הופכת את מצרים לבלתי-אמינה, ואף הטיחו בקהיר כי היא הפכה תלויה לחלוטין במפרץ במקום לשמש שותפה מלאה: מקבלת, אך לא נותנת. בהקשרים כאלה, בייחוד במזרח התיכון הרוחש מלחמות נרטיבים וערוצים-מטעם, ראוי לשים לב למקור שהביא את הידיעה: האתר Middle East Eye, הפועל אמנם מבריטניה ומציג עצמו כגוף עצמאי, קשור קשר הדוק למשפחת המלוכה הקטרית, ונתפס כחלק ממערך ההשפעה הקטרי. אז מדוע מקורות סעודיים פונים לעיתון בעל אוריינטציה קטרית כדי להטיח רפש במצרים? לצד הביקורות הסעודיות על מצרים שהוזכרו - יש להזכיר כי אמנם קטר ומצרים נמצאות בשנים האחרונות בתהליך של שיקום יחסים, אך עומק היריבות האידיאולוגית ביניהן לא נעלם. קהיר רואה באחים המוסלמים איום אסטרטגי פנימי, בעוד דוחה הייתה לאורך שנים אחד מעמודי התווך של המחנה האסלאמיסטי. מגמה זו של מקבלת משנה תוקף כאשר נזכרים כי גם בישראל פורסמו בחודשים האחרונים דיווחים שלפיהם גורמים קטריים ביקשו, לכאורה, להעמיק את המתיחות בין ישראל למצרים באמצעות העצמת נרטיבים בדבר התעצמות צבאית מצרית בסיני, תוך שימוש בגורמים בסביבת ראש הממשלה לכאורה. אם כך, אפשר לפחות לשאול האם גם הפעם יש מי שמעוניין להציג את קהיר כמבודדת, מוחלשת או דחויה על ידי שותפותיה האזוריות; באופן שעולה בקנה אחד עם הרצון של סעודיה להשמיע את ביקורתה. מצרים ממילא איננה מעוניינת גם בלי להיכנס לשאלת המניעים שמאחורי הדיווח, למצרים שורת סיבות טובות שלא להצטרף בשלב זה לברית ההגנה. מצרים של א-סיסי זהירה מאוד בכל הקשור להפעלת צבאה מחוץ לגבולותיה. לקחי העבר, ממלחמת העצמאות ועד להתערבויות הצבאיות הכושלות של נאצר בעולם הערבי, עיצבו תפיסה שלפיה הצבא המצרי נועד קודם כול להגן על הטריטוריה המצרית, ולא ללחום את מלחמותיהם של אחרים. קהיר עשויה לפרוס כוחות או מערכות הגנה כאשר אינטרס לאומי ישיר נמצא בסכנה, אך היא תחשוב פעמים רבות לפני שתתחייב לסעיף המחייב אותה להגן צבאית על מדינה אחרת. זוהי נקודה חשובה המספקת לגיטימציה לצבא המצרי, שהוא המוסד הממלכתי החזק ביותר - וגם היקר ביותר - במדינה. באופן מעניין, גם הסכם השלום עם ישראל הוא שיקול אפשרי. ההסכם כולל התחייבויות שמקשות על הצטרפות לבריתות הנתפסות כעוינות במובהק למדינה השנייה. לכך מצטרפים יחסיה החשובים של מצרים עם הודו, יריבתה המרכזית של פקיסטן; ועם איחוד האמירויות, שהיא אחת השותפות הקרובות ביותר של קהיר במפרץ. גם הקשר העמוק עם יוון וקפריסין מחייב את מצרים להיזהר ממסגרת שבה תורכיה הופכת בהדרגה למעצמה המובילה. זו בדיוק הסיבה שדווקא אותו "הקוורטט" במתכונתו המדינית והאסטרטגית הרחבה יותר (המכונה גם STEP - סעודיה, תורכיה, מצרים ופקיסטן) - וללא סעיף ההגנה המחייב שנחתם במכה - מתאים למצרים כמו כפפה ליד. קהיר מעוניינת להיות חלק מהתיאום בין המדינות הסוניות המובילות. כמי שעדיין רואה עצמה "אום אל-דוניא" (אם העולם הערבי), מצרים רוצה להשמיע מחדש את הקול הערבי המושתק במרחב שבו, לתפיסתה, מדינות לא-ערביות כמו ישראל, איראן, תורכיה וארה"ב גזלו לאחרונה את הבכורה. היא רוצה להגן על עקרונות של ריבונות, שלמות טריטוריאלית, ובעיקר יציבות, ולמנוע פירוק נוסף של סוריה, לבנון, תימן, סודאן או מדינות ערביות אחרות. מצרים גם רוצה לשדר מסר לישראל ולאיראן: היא אינה מעוניינת בעימות ישיר עם אף אחת מהן, אך בהחלט מבקשת לצמצם את חופש הפעולה של שתיהן ולהבהיר שהמדינות הערביות אינן מוכנות לעמוד מהצד כאשר המרחב מעוצב על ידי כוחות לא-ערביים. לכן, במקום למהר ולהסיק שסעודיה "הדירה" את מצרים, ייתכן שההסבר פשוט בהרבה: מצרים רוצה להיות בחדר, אבל לא בהכרח לחתום על כל סעיף שמונח על השולחן. בתגובה, סעודיה בפזיזותה רצה לספר לקטרים שהיא זו שמנעה מקהיר להיכנס לברית, תוך שהיא מנצלת את היחסים המורכבים בין קהיר לדוחה. אבל מצרים גדולה מכך: STEP משרתת היטב את שאיפותיה האזוריות. ברית הגנה מחייבת, לפחות כרגע, הרבה פחות. מרלין מעדכן בטלגרם

זה חייב לקרות באירלנד - מסתבר שהממשלה האנטישמית מאי הברקת החליטה לרכוש מטוס חדש. אלא שהממשלה התעקשה שלא יהיו רכיבים ישראליים במטוס - ולאחר שאלה הוסרו, המטוס נותר בלי מערכות קריטיות לנחיתה בערפל. שיהיה בהצלחה. מרלין מעדכן בטלגרם

הדבר נכון גם ליחסיה של ריאד עם תורכיה: רק לאחרונה דווח כי היו אלה מערכות יווניות שיירטו מספר ניסיונות ירי בליסטי לעבר סעודיה - ולעת עתה לא ישתלם לסעודיה לוותר על הסיוע מאתונה לטובת השתלבות מוחלטת עם אנקרה. וישנו גם האלמנט הסיני - בייג'ינג נמצאת ביחסים טובים עם אסלאמאבאד, אך כל התקרבות אליה מטעם סעודיה ותורכיה עלול לגרום לאדוות מול האמריקנים. מכל אלה עולה כי חרף ההתלהבות שנרשמה, לא נראה שנוצר כאן "נאט"ו אסלאמי" לעת עתה. מה שכן מתרחש מול עינינו הוא תהליך של התגבשות ביטחונית בין כוחות מרכזיים בעולם הסוני, שלכל אחד מהם אינטרסים משל עצמו. באופן פרדוקסלי, את הפרחים על הקמת הבלוק אפשר לשלוח גם לירושלים וגם לטהראן: ישראל תרמה לחשש הגובר מפני עליונותה הצבאית והמדינית באזור, ואיראן ושלוחיה הזכירו למדינות המפרץ עד כמה הן חשופות ופגיעות. הסכם מכה הוא תגובה לשני הכוחות גם יחד, ובמובן הזה הוא שואף גם לדחוק את ישראל לשולי הארכיטקטורה החדשה וגם לייצר משקל נגד משמעותי יותר לציר האיראני. גם כאן, המפתח יימצא בוושינגטון, הרואה בכל אחת מהחתומות על "הסכם מכה" כבעלת ברית קרובה ונכסית. על ישראל יהיה לפקוח עין על ההתקרבות הזו, להתריע בפני ממשל טראמפ על דליפת ידע צבאי אסטרטגי, ועל ערעור האפשרות לנורמליזציה שהוא חפץ בה. לצד זאת יהיה עליה לחזק את הקשרים עם מצרים כדי למנוע היסחפות מוגזמת של קהיר אל תוך המחנה הזה; ולהעמיק את שיתוף הפעולה עם בעלות בריתה הודו, איחוד האמירויות, יוון וקפריסין וסומלילנד - שהן גם, במקרה, יריבות מסורתיות של החתומות על הברית החדשה.

הסכם מכה: הברית החדשה-ישנה של העולם הסוני (פורסם בבשבע) החתימה במכה על הסכם ההגנה בין סעודיה, תורכיה ופקיסטן היא הרבה יותר מעוד הסכם ביטחוני. שלוש המדינות התחייבו כי תקיפה מזוינת נגד אחת מהן תיחשב לתקיפה נגד כולן, ובכך הניחו בסיס למסגרת ביטחונית חדשה המשתרעת מאנטוליה דרך המפרץ ועד דרום אסיה. גם מקום החתימה אינו מקרי: מכה מעניקה לברית הילה ברורה של סולידריות אסלאמית, ובמידה רבה גם סונית, ובמקביל מציבה את סעודיה במרכז. העובדה שהמנהיגים הגיעו למכה, ולא לאנקרה או לאסלאמאבאד, ממחישה כי ריאד מבקשת להיות המארחת, המקדמת והמנוע הדיפלומטי והפוליטי שמוביל את בנייתה של הארכיטקטורה האזורית החדשה - וגם שהשתיים האחרות רואות זאת בעין טובה. ההצהרה המשותפת עצמה אף מדגישה "אחווה וסולידריות אסלאמית" כאחד מיסודות ההסכם. אינטרסים מקבילים לכל אחת משלוש המדינות אינטרסים וסיבות משלה להצטרף להסכם, וכל אחת מסתכלת אל יריבתה המסורתית כדי לעשות מולה שרירים - פקיסטן מול הודו, סעודיה מול איראן, ותורכיה מול ישראל וההלניות. סעודיה, מעבר לרצונה להיות מרכז הכובד של המחנה הפאן-סוני החדש, מבקשת לצמצם את תלותה במשענת ביטחונית אחת, ארה"ב, לאחר שהתברר לה שוב ושוב כי נוכחות אמריקנית אינה מבטיחה חסינות מפני טילים, כטב"מים ושלוחים איראניים. הברית מאפשרת לה להוסיף למימון ולמשקל המדיני שלה את הצבא התורכי ואת העוצמה הצבאית, ובוודאי את ההילה הגרעינית של פקיסטן. פקיסטן, מצדה, זוכה בכסף, יוקרה והשפעה מחודשת בעולם האסלאמי, תוך הרחבת נוכחותה מהמרחב הדרום-אסייתי אל המרחב המזרח-תיכוני - לצד קריצה לוושינגטון כשותפה ביטחונית מרכזית של שותפותיה הקרובות. המימון הסעודי והתעשיות הצבאיות התורכיות משמשות מבחינה מקפצות חשובות נוספות. עבור תורכיה מדובר בהמשך ישיר לרשת הביטחונית שאנקרה כבר בנתה סביב קטר, סוריה, לוב וסומליה, לצד הזדמנות להרחיב את פעילות התעשייה הביטחונית שלה ולבסס עצמה כמעצמה שמחברת בין המזרח התיכון, אירופה ודרום אסיה. כמו כן, עפ"י דיווחים שונים, בעת מבצע שאגת הארי תורכיה לא הצליחה לספק לעצמה הגנה אווירית מספקת (חרף הצהרותיו של ארדואן על מגמת יציאה לעצמאות תורכית בתחום ההגנ"א) - והיא הסתמכה בסופו של דבר על מערכות של נאט"ו וגרמניה. תורכיה, אם כן מבקשת לגוון לעצמה את המשענות הביטחוניות, ואף לנסות לשאוב ידע על מו"פ צבאי משותפותיה החדשות כמיטב המסורת שלה. לצד כל אלה, אנקרה מכוונת גם ליהנות ממימון סעודי ומקריצה גרעינית פקיסטנית, ולהמשך טבעת הבידוד סביב ישראל. המשמעות הישראלית ואכן להסכם יש גם משמעות ישראלית ברורה. במשך שנים עסקה הארכיטקטורה האזורית הפוטנציאלית בשאלה כיצד לחבר את ישראל למדינות ערב באמצעות נורמליזציה, אינטגרציה כלכלית ושיתוף פעולה ביטחוני מול איראן. "הסכם מכה" מציע תמונה חלופית: שלוש מעצמות מוסלמיות בונות מסגרת ביטחונית משמעותית ללא ישראל (ואף כזו שדוחקת אותה במופגן), כאשר מצרים עשויה להיות הבאה בתור. אין פירוש הדבר שהנורמליזציה הסעודית-ישראלית ירדה לצמיתות מהפרק. נשיא ארה"ב טראמפ ממשיך להשמיע את תקוותיו שהמהלך יקרום עור וגידים במעלה הדרך, ודיווחים על מכירת מערכות ישראליות לסעודיה עלו לאחרונה גם כן. עם זאת, מרכז הכובד האזורי זז כרגע ממודל שבו ישראל משתלבת, למודל שבו מדינות האזור משלבות ידיים מול ישראל - וגם מול איראן. לכן המכנה המשותף אינו אויב יחיד, אלא הרצון להגדיל את כוח ההרתעה מול כמה איומים במקביל. גם בטהראן מבינים את הדואליות הזו. חלק מהפרשנים האיראנים רואים בהסכם ניסיון כיתור: תורכיה מצפון-מערב, סעודיה מדרום-מערב ופקיסטן מדרום-מזרח. אחרים מדגישים, בהתאם לדבריו של שר החוץ התורכי פידאן, כי אין מדובר בקואליציה אנטי-איראנית מובהקת אלא בראשיתה של ארכיטקטורה אזורית גמישה. ומה יקרה בפועל? סימן השאלה הגדול תלוי מעל אפשרות היישום של הברית המשולשת הזו. החות'ים כבר מיהרו לבחון את ההרתעה החדשה בתקיפה על מתקנים בסעודיה, אך לא נרשמה תגובה משותפת משמעותית מצד שלוש המדינות. למעשה, גם קודם לכן, כאשר סעודיה עמדה תחת לחץ ותקיפות איראניות או פרו-איראניות, הסכם ההגנה שחתמה בעבר עם פקיסטן הניב תגובה פקיסטנית מדודה ביותר של הצבת חיילים ומערכות וניסיונות תיווך - אך לא הרבה מעבר לכך. גם פרשנים איראנים מעריכים כי במקרה של תקיפה איראנית ישירה, תורכיה ופקיסטן יעדיפו ככל הנראה מודיעין, לוגיסטיקה, נשק וסיוע מדיני על פני כניסה למלחמה. הברית גם יותר סבוכה ממה שנהוג לראות. סעודיה, לדוגמה, מייצאת כ-15% מהנפט שלה אל הודו, והיא לא תסכים לוותר על האינטרס הכלכלי המובהק הזה לטובת היתוך עם פקיסטן.

תורכיה לסוריה? סעודיה לפקיסטן? מצרים לקטר? מה דעתכם?

חלקכם בטח שמעתם על גראהם פלטנר, שזכה בפריימריז הדמוקרטים במדינת מיין למרות שהוא קיעקע לעצמו סמלים נאציים ולמרות שהואשם באנטישמיות אחרי כל מיני התבטאויות בדבר אייפאק ואחרים. כעת מסתבר, מי היה מאמין, שהוא גם מואשם בתקיפה מינית של מישהי שהוא יצא איתה בעבר. …

עם חברים כאלה רק ביום שישי חתמו פקיסטן סעודיה ותורכיה על ברית הגנה הדדית. שר החוץ התורכי פידאן טען שהברית דומה מבחינה טכנית לסעיף 5 בנאט"ו על "הגנה קולקטיבית". והנה הפלא ופלא - היום החות'ים קיבלו אחריות לתקיפה במתקני הנפט של אראמקו בג'זאן שבסעודיה. האם נראה פעילות הגנתית משותפת? (פחחחחחח) מרלין מעדכן בטלגרם

25 שנה לפיגוע המחריד בסבארו ממליץ לשתף את השרשור הבא שמזכיר את שמות הנרצחים בפיגוע. שנזכור את כולם. https://x.com/shawneni/status/2086353461843521634?s=46 מרלין מעדכן בטלגרם

קטר מציגה: הישראלי המרושע והיהודי הטוב (פורסם בבשבע) בשבועות האחרונים נרשמו שני אירועים בגזרת קטר והיהודים, שלכאורה אינם קשורים אך הקשר ביניהם עמוק וחשוב להבנה.  הראשון היה פרסום סרטון ויראלי באנגלית, שיוחס בתחילה לערוץ אמריקני עצמאי, אך בהמשך נחשף כי הוא…

שלשום פרסמה נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין את הציוץ הזה: "הצגת דגלי האיחוד האירופי, המטה הצבאי של האיחוד והמשימות הימיות שלנו 'אספידס' ו'אטאלנטה' ביום הרפובליקה של הודו היא סמל עוצמתי של התיאום הביטחוני המעמיק שלנו. זה יגיע לשיא מחר (כלומר אתמול)…

קטר מציגה: הישראלי המרושע והיהודי הטוב (פורסם בבשבע) בשבועות האחרונים נרשמו שני אירועים בגזרת קטר והיהודים, שלכאורה אינם קשורים אך הקשר ביניהם עמוק וחשוב להבנה.  הראשון היה פרסום סרטון ויראלי באנגלית, שיוחס בתחילה לערוץ אמריקני עצמאי, אך בהמשך נחשף כי הוא…

ניצחון קטנטן באי הברקת - דיווחים באירלנד מצביעים על כך שהמהלך לשנות את שמו של ״פארק הרצוג״ בבירה האירית דבלין ל״פארק פרי פלסטיין״ חוזל״ש. הבשורה הגיעה לאחר קריאתו של ראש ממשלת אירלנד למועצת העיר דבלין לחזור בה מהכוונה לשנות את השם, וגם לאחר שורה של התבטאויות…

ובינתיים בקנדה - זעם גדול על ראש הממשלה טרודו ברשתות החברתיות לאחר שנצפה מפזז בהופעה של טיילור סוויפט בעוד מונטריאול עולה בלהבות - ויש מי שכינו אותו ״נירון קיסר״. בסוף השבוע שעבר התקיימו הפגנות אלימות במונטריאול לכאורה במחאה על כינוס בכירי נאט״ו בעיר לאור…

קטר מציגה: הישראלי המרושע והיהודי הטוב (פורסם בבשבע) בשבועות האחרונים נרשמו שני אירועים בגזרת קטר והיהודים, שלכאורה אינם קשורים אך הקשר ביניהם עמוק וחשוב להבנה.  הראשון היה פרסום סרטון ויראלי באנגלית, שיוחס בתחילה לערוץ אמריקני עצמאי, אך בהמשך נחשף כי הוא פועל מקטר. השני היה פרסום תמונתו של הרב מנדי חיטריק עם אמיר קטר, שייח' תמים בן חמד אל ת'אני, לצד הודעה על הרחבת הפעילות היהודית במדינה ועל הכוונה למנות את בנו של חיטריק לשליח חב"ד בקטר. במבט ראשון מדובר בשני סיפורים נפרדים. במבט עמוק יותר, הם משלימים זה את זה. הסרטון המדובר אינו מסתפק בביקורת על ממשלת ישראל או על מדיניותה. הוא מבקש לייחס לכל ישראלי, באשר הוא, מערכת של תכונות שליליות ומהותיות: התנשאות, תחושת עליונות, ניצול הזולת וחוסר יכולת להשתלב בחברה שבה הוא חי. לשם כך הוא מגייס סטריאוטיפים ישראליים, כמו "שיטת מצליח" והחשש לצאת "פראייר", ומשלב אותם עם תיאורים של מטיילים ישראלים ושל ישראלים לשעבר שירדו לאירופה. גם כאשר מדובר באנשים שעזבו את ישראל מתוך ביקורת על ממשלתם או מתוך רצון לבנות את חייהם במקום אחר, הסרטון מתאר אותם כמי שמקימים מושבות קולוניאליות חדשות, מנשלים את "הילידים" ומתנהגים בעליונות מוסרית. אפילו החינוך לזיכרון השואה אינו מוצג בו כחינוך להתמודדות עם אחת הזוועות הגדולות בהיסטוריה האנושית, אלא ככלי שמטרתו לייצר "התקרבנות נצחית" המצדיקה כביכול את אותן תכונות שליליות. המסר ברור: אין זה משנה מהן דעותיו של הישראלי, היכן הוא חי או כיצד הוא פועל. עצם היותו ישראלי הופך אותו לדמות קולוניאליסטית, מתנשאת ובלתי ניתנת לתיקון. זוהי אינה ביקורת פוליטית - אלא מהותנות, המייחסת לישראלים תכונות מולדות שאין מהן גאולה. זהו בדיוק המנגנון שעליו נשענו לאורך ההיסטוריה מסעות דמוניזציה נגד היהודים. כאשר מסמנים ציבור שלם כרע מטבעו, מנרמלים כלפיו יחס משפיל, אלים ובלתי אנושי. ההיסטוריה מלמדת שדה-הומניזציה אינה מסתיימת בהכרח במילים, ושאלת ה״מה לעשות עם הישראלי המרושע הזה״ נותרת ללא מענה בסרטון, כיד הדמיון של הצופה. קטר אינה דמוקרטיה ליברלית בעלת מרחב תקשורתי חופשי או חברה אזרחית משגשגת. במדינה שבה ה״תקשורת״ איננה אלא זרוע משטרית, קשה לראות הפקה מסוג זה כעוד יוזמה פרטית חסרת משמעות, וסביר מאוד שהיא קיבלה אור ירוק מלמעלה. ימים ספורים לאחר מכן פתאום הגיעה התמונה מדוחה: הרב מנדי חיטריק, המכהן כראש ״איחוד הרבנים בארצות באסלאם״ התקבל בחום ואהבה אצל אמיר קטר, שיח׳ תמים בן חמד אאל ת׳אני, ובהודעה הרשמית שהתפרסמה נרמז כי בנו צפוי לכהן כשליח חב"ד במדינה, תוך איחולים לשגשוג חיי היהודים בקטר - אותה מדינה שתומכת מורלית, כלכלית ודיפלומטית בחמאס, ושזרועות הפרופגנדה שלה זורעות שנאה אנטישמית, הכחשת שואה ועלילות דם בכל מקום אליו הן מגיעות. קשה שלא להבחין בתמונה שקטר מנסה לצייר. מצד אחד תעמולה המציגה את הישראלי כיצור אלים, קולוניאליסטי וחסר תקנה. מצד שני תמונות של קבלת פנים חמה לרב יהודי. כך מבקשת קטר למצב נרטיב הבחנה שנועדה לקרוץ למערב: איננו נגד יהודים, אלא רק נגד ישראלים – או הציונות. זו אינה הבחנה חדשה. איראן עושה בה שימוש זה שנים, וכך גם גורמים אנטי-ציוניים שונים במערב כדוגמת ראש העיר ניו יורק ממדאני. מטרתה כפולה: כלפי חוץ היא מספקת מענה לטענות על אנטישמיות; כלפי פנים היא יוצרת טריז בתוך העולם היהודי ומעודדת את ״מלחמות היהודים״ בינם לבין עצמם. במסגרת הנרטיב, היהודי "הטוב" הוא יהודי נטול ריבונות, נטול כוח ונטול מדינה. לעומתו, הישראלי המחזיק במדינה, בצבא ובזכות להגדרה עצמית מוצג כרע מטבעו. כאמור אין כאן ביקורת על מדיניות מסוימת - אלא שלילה של עצם הלגיטימיות של הריבונות היהודית. גם העימות הפומבי האחרון בין ראש הממשלה לשעבר בנט לבין קטר משתלב בתמונה הרחבה. ככל שישראל תנהל את המאבק מול קטר באמצעות הכרזות פומביות שקל להפוך לכלי תעמולה, כך תוכל דוחה להציג את עצמה כמי שמארחת יהודים, מקדמת "דו-קיום", ״משחררת חטופים״ (ולא, נגיד, זו שמימנה את חטיפתם) ומואשמת לשווא. זהו משחק תודעתי שקטר מיומנת בו. ישראל אינה צריכה להיגרר למשחק הזה. ככל שההנהגה בישראל תפנים שקטר איננה מדינה מורכבת אלא פועלת באופן עקבי לעידוד דה-לגיטימציה, הסתה ותמיכה בגורמים קיצוניים- יהיה עליה להגיב לא בסיסמאות אלא במדיניות: באמצעות כלים דיפלומטיים, כלכליים, ביטחוניים ותודעתיים, ובשיתוף בעלות בריתה במערב ובמרחב. בסופו של דבר, הסכנה אינה טמונה בעוד סרטון ויראלי או בעוד תמונה חגיגית מדוחה. הסכנה היא בניסיון המתמשך להגדיר את גבולות השנאה הלגיטימית: להפוך ציבור שלם לבעל תכונות שליליות מולדות, ובו בזמן להציג את ההבחנה בין "יהודי טוב" ל"ישראלי רע" כעמדה מוסרית ומתונה. זהו מהלך מתוחכם - ולכן גם מסוכן הרבה יותר מבעבר. מרלין מעדכן בטלגרם

טוב בטח גם הפיד שלכם גם בטח מתפוצץ מהסרטונים מהמובלעת הספרדית סאוטה שנמצאת למעשה באפריקה. כזכור לפני כמה חודשים ממשלתו של סנצ׳ס אישרה תוכנית להענקת מעמד תושבות שניתן לחידוש ל-500 אלף מבקשי מקלט ומסתננים שהגיעו באופן לא חוקי. וכמובן שהרשתות געשו. מנהיג מפלגת האופוזיציה ווקס, סנטיאגו אבסקאל, כינה את סנצ׳ס בוגד - לצד הפעיל טומי רובינסון מבריטניה שרשם וואחד רטיו על ציוץ של סנצ׳ס שאמר שהוא עוסק בהפניית משאבים כדי לטפל בנושא. יש מי שדאגו לציין שסנצ׳ס יתגלה כגרוע יותר לאירופה מאשר אנגלה מרקל, וראיתי גם קולות בולטים דווקא משמאל שהסבירו שרבים ממרוקו מנסים לעבור את הגבול כדי להתחמק מעונשי מאסר שונים - תוך ניצול שיח הזכויות האירופי. ויש גם מי שדימו את התמונות ההזויות הללו לפלישות שהובילו לקריסת האימפריה הרומית, או לכיבושים האסלאמיים שהגיעו מאפריקה אל תוך חצי האי האיברי. ומהצד הישראלי כמובן שיש מי שדאגו להזכיר כמה ספרד מתנגדת לכיבוש שטחים ילידיים, ולכן זה רק הגיוני שיש להם שתי קולוניות ביבשת לא להם. אכן, זה המחיר של מדיניות קליטה לא סבירה. צפו לנסיקה בכוחן של מפלגות ימין אירופיות בזמן הקרוב, למרות שהסוגיה הזו היא בכלל סוגיה של ביטחון לאומי שצריכה להרים דגל אדום לכל אורך המפה הפוליטית. מרלין מעדכן בטלגרם

מצפון תיפתח הסדרה? (פורסם בבשבע) בגבולה הצפוני של ישראל נוצר חלון מדיני נדיר. אין מדובר עדיין בשלום, ואף לא בהסכמה על תנאי הסדר, אלא בהתלכדות ראשונית בין הנהגות בלבנון ובסוריה, ממשל אמריקני המבקש להציג הישגים אזוריים ומאזן כוחות שהשתנה בעקבות הפגיעה באיראן ובחזבאללה. התפתחות זו אינה מצדיקה אופוריה, אך היא מחייבת את ישראל לעבור מהמתנה ותגובה ליוזמה מדינית הנשענת על הישגיה הצבאיים. בחזית הלבנונית, הנשיא ג'וזף עון הצהיר לצד הנשיא טראמפ כי המטרה הסופית של המהלך המדיני היא לסיים את מצב האיבה בין לבנון לישראל "אחת ולתמיד". טראמפ, מצדו, רמז שללבנון עשוי להיות בעתיד מקום בהרחבת הסכמי אברהם, ואמר כי מדינות נוספות צפויות להצטרף אליהם בקרוב. הדברים נאמרו על רקע הסכם המסגרת הישראלי-לבנוני, המבקש לקשור בין התבססות צבא לבנון בדרום ופירוק חזבאללה מנשקו. גם בחזית הסורית נרשמת תזוזה משמעותית. הנשיא אחמד א-שרע אמר כי דמשק מבקשת להימנע מעימות עם ישראל ופועלת, בסיוע כמה מדינות, להשגת הסכם ביטחוני. לדבריו, הסכם כזה עשוי לשמש פתח ל"שלום כולל", (אף שהוא ממשיך לטעון לזכות סורית בגולן, לפחות מבחינה רטורית). זו אינה הכרה בישראל ואפילו לא התחייבות לנורמליזציה, אך עצם הצגת ההסדרה כיעד אפשרי היא שינוי חשוב במדינה שמאז הסכם הפרדת הכוחות ב-1974 לא התקדמה לעבר הסדר קבע, למעט דיווחים על אפיזודה קטנה בתקופת אסד הבן ואולמרט. לישראל יש אפוא הזדמנות לתרגם עליונות צבאית לעיצוב מדיני ארוך טווח. ראשית, אם ירושלים לא תציג יוזמה משלה, וושינגטון ושותפות אזוריות עלולות לעצב את ההסדר מעל לראשה, כפי שטראמפ כבר הוכיח שהוא מסוגל לעשות. שנית, התקדמות הסדרית תסייע לישראל לשקם את מעמדה המדיני והתדמיתי ולהציג לצד עוצמתה הצבאית גם יכולת לייצר יציבות. שלישית, אין להתעלם מהמגמות העולמיות והאזוריות לשים דגש על מסגרות קבע המבוססות על דיפלומטיה - וכן על נתיבי מסחר כמו IMEC, שהסדרים אזוריים יסייעו לקדם. במילים אחרות, ישראל אינה צריכה להתנצל על המלחמה שנכפתה עליה וגם לא על הישגיה הרבים, אלא לתרגם אותם ל"דיפלומטיה נוקשה": נכונות להסדר, בצד תנאים ביטחוניים ברורים, מדידים ואכיפים. ההזדמנות נובעת גם מחולשתם היחסית של הכוחות שסיכלו בעבר כל הסדרה. איראן מתקשה לשקם את רשת השפעתה, חזבאללה נתון ללחץ צבאי ופוליטי, והנהגות ביירות ודמשק זקוקות לשיקום, השקעות ולגיטימציה בינלאומית. מנגד, החלון עלול להיסגר במהירות: חזבאללה עדיין מחזיק בכוח חמוש ובהשפעה מוסדית, המשטר הסורי טרם ביסס שליטה מלאה, ושני הצדדים עלולים להשתמש בשיח ההסדרי כדי להשיג נסיגה ישראלית וסיוע כלכלי ללא שינוי יסודי. לכן אין להסתפק בהצהרות או בערבויות כלליות. בלבנון, תנאי היסוד חייבים להיות פירוק חזבאללה, מניעת התבססות איראנית מחודשת והרחקת כל איום שיעי מהגבול. כמו כן יש לעגן מרחב מפורז אפקטיבי, לפחות בקו הכפרים הראשון, כלקח ישיר מטבח 7.10. בסוריה, ישראל צריכה לדרוש איסור מוחלט על התבססות חמושה סמוך לגבולה, ערבויות להגנת הדרוזים, הכורדים ומיעוטים נוספים, ושמירה על הריבונות הישראלית ברמת הגולן. בשתי הזירות על ישראל להתעקש כי מאמצי השיקום וההשקעה לא יפלו לידי גורמים עוינים - ובראשם איראן, קטר ותורכיה - תוך העדפת האמירויות, סעודיה ושותפות ממרכז אסיה וממדינות מערביות. במקביל, ישראל צריכה להבהיר כי אין לה שאיפות טריטוריאליות בלבנון או מעבר לרמת הגולן הישראלית, וכי לא תהיה מוכנה לצמצם נוכחות זמנית אלא אם יתבסס יישום מוכח של סידורי הביטחון - ובוודאי לא בתמורה לבטחות עתידיות עלומות. ההסדר אינו צריך להיחתם ביום אחד. נכון לבנותו כתהליך מדורג, עם אבני דרך והישגים מדידים: פירוז והצבת כוחות מדינתיים; שיקום מפוקח; פתיחת נתיבי תעופה ומסחר; יחסים אזרחיים; ולבסוף הכרה דיפלומטית. ויחד עם זאת ההכרה בישראל חייבת להתבטא לא רק במסמכים, אלא גם בתקשורת, בחינוך ובשיח הציבורי - כדי שהדורות הבאים לא יתחנכו על השמדת ישראל ועוינות כלפיה. בכל שלב יש לקשור תמורות כלכליות ומדיניות לעמידה בהתחייבויות הביטחוניות, ולא פחות חשובה תהיה גם המערכה על משמעות ההסדר. אסור שהוא יוצג בלבנון או בסוריה כניצחון של "ההתנגדות המזוינת" או של הג'האד הסלפי. המסר חייב להיות הפוך: המלחמה הוכיחה את מחיר התוקפנות, ואילו הדיפלומטיה, פירוק הנשק והכרה במדינת ישראל הם שמאפשרים שיקום וריבונות. אסור לישראל לשוב לאשליות השלום הסהרוריות של שנות התשעים, אך אסור לה גם להפוך את הזהירות לקיפאון. הסדרים בצפון עשויים להתקדם עם ישראל או בלעדיה; הבחירה האסטרטגית היא אם להיות מושא להסדרה שמעצבים אחרים, או הכוח שמנסח את תנאיה. מרלין מעדכן בטלגרם