ברוך ידיד | Baruch Yedid | باروخ يديد

https://x.com/i/status/2087950131379220626

6. החמולות ככוח חברתי, הן לא בהכרח אלטרנטיבה בעזה של הפליטים: החמולות בעזה הפכו לגורם משמעותי יותר ככל שהשלטון המרכזי נחלש. הן מנסות לפתור סכסוכים, לספק הגנה, לתווך בין משפחות ולפעמים גם להשתתף במנגנוני חלוקת סיוע, אבל החמולות אינן בהכרח אלטרנטיבה לחמאס. ברוב המקרים הן פועלות בתוך אותו מרחב כוח ולכן כאשר חמולות קוראות להפסקת אש שתשאיר את נשק חמאס בידיה, אין לראות בכך בהכרח מרד נגד חמאס. 7. פשיעה: וברחובות, בהיעדר משילות, גואה הפשיעה. כאן נוצר אחד האתגרים הגדולים ביותר. גורמים העוסקים בענייני חמולות מתארים עלייה בתופעות של רצח, גניבה וביזה, לצד התפשטות הפשיעה והסמים. זהו סימן קלאסי של ואקום שלטוני. כי כאשר המדינה נחלשת, השוק הפלילי מתחיל לתפוס את מקומה, אבל כאן יש גם פרדוקס: הפשיעה אינה בהכרח מחלישה את חמאס, במקרים מסוימים היא יכולה דווקא להגדיל את חשיבותה, כי ככל שהרחוב כאוטי יותר, כך עולה הביקוש לגורם המסוגל להשליט סדר וזה מאפשר לחמאס להציג את עצמה לא רק כמי שמחזיקה בנשק, אלא כמי שמסוגלת למנוע כאוס מוחלט. 8. הכסף והכלכלה: שליטה באמצעות מחסור: גם כאן אין עוד "משרד אוצר של חמאס" במתכונת הישנה, אבל עדיין קיימים מוקדי כוח כלכליים. מחסור במזומן, מחירים גבוהים, תיווך, הברחות, גביית תשלומים ושליטה במשאבים הופכים כולם לחלק ממערכת הכוח. כאשר יש מעט כסף והרבה צרכים, מי שמחזיק במזומן, בסחורה או בגישה למשאב הופך לשחקן פוליטי. זו הסיבה שגם כלכלה שחורה יכולה להפוך לכלי משילות. 9. מוסדות אזרחיים: חינוך, דת ועבודה ובמקביל לכל אלה, המנגנון האזרחי לא נעלם. משרד החינוך עוסק בהשלכות המלחמה על ההשכלה הגבוהה, משרד העבודה מקדם תוכניות הכשרה מקצועית, אגף המסגדים מפעיל קורסים בתחום הדת, מנגנוני פיוס פועלים כדי ליישב מחלוקות בין משפחות וגורמים מקומיים וכל אלה יוצרים תמונה מעניינת והשאלה היא מי יצליח להשתלט עליהם כאשר יגיע רגע ההכרעה. 10. ובפוליטיקה, חמאס כבר מסתכלת אל יהודה ושומרון וזה אולי החלק החשוב ביותר: חמאס אינה מסתפקת בהישרדות בעזה, היא מבקשת להישאר שחקן במערכת הפוליטית הפלסטינית. ההכרזה על כוונתה להשתתף בבחירות והקריאה לתושבים להירשם בפנקס הבוחרים מלמדות שהארגון אינו רואה את עצמו ככוח זמני שצריך להיעלם לאחר המלחמה, להיפך, האסטרטגיה יכולה להיות "בעזה, נשמור על הכוח", במערכת הפלסטינית, "נשיג לגיטימציה" ובבחירות, "נהפוך את הכוח הצבאי והחברתי להון פוליטי". נראה שיש מולנו שלושה סוגים של חמאס: חמאס כממשלה, חלשה מאוד, ואולי אכן ויתרה רשמית על האחריות האזרחית הישירה. חמאס כארגון ביטחוני וצבאי, עדיין מחזיקה ביכולת להפעיל כוח ולהשפיע על הרחוב. חמאס כתנועה פוליטית וחברתית, מנסה להישאר חלק מהמערכת הפלסטינית ולבנות לעצמה לגיטימציה ליום שאחרי. ברוך ידיד @i24news https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

מאמר פרשנות חמאס פירקה את הממשלה — אבל לא את השלטון: אז מי באמת מנהל את עזה? ברוך ידיד @i24news לפני כחודש הודיעה חמאס כי היא מוותרת על הממשל האזרחי ברצועת עזה. לכאורה, זו הייתה אמורה להיות נקודת מפנה: חמאס אינה עוד הכתובת האזרחית, ובמקומה אמור לקום מנגנון פלסטיני חדש שינהל את חיי התושבים, אלא שהתמונה העולה כיום מתוך הרצועה מורכבת הרבה יותר, כי חמאס אולי ויתרה על תואר השלטון, אבל היא אינה מוותרת על יכולת השליטה. במקום ממשלה גלויה, מתפתח ברצועה מודל אחר: שליטה מרחוק, באמצעות מנגנוני ביטחון, אנשי מנגנון, עיריות, חמולות, מתווכים, מוקדי חלוקת מזון ורשתות כלכליות. במילים אחרות, בעזה יש פחות "ממשלת חמאס" ויותר חמאס שמנהלת חלקים מהממשלה מאחורי הקלעים. וזו אולי אחת ההתפתחויות החשובות ביותר להבנת היום שאחרי המלחמה: עזה אינה נטולת שלטון, היא פשוט מתנהלת בכמה שכבות: וכדי להבין מי באמת מנהל את הרצועה, לא מספיק לבדוק מי יושב במשרד ממשלתי ומי חותם על מסמך ולכן צריך לשאול שאלה אחרת, מי נותן בעזה את ההוראה ומי מסוגל לאכוף אותה? התשובה משתנה מתחום לתחום: בתחום האזרחי, העיריות מנסות לחזור לפעילות, בתחום הביטחוני, חמאס עדיין מחזיקה ביכולת משמעותית להפעיל כוח, בתחום החברתי, החמולות ממלאות חלק מהוואקום ובתחום הכלכלי, סוחרים, מתווכים, כנופיות וגורמי כוח מתחרים על משאבים, אבל בתחום הפוליטי, חמאס כבר מסתכלת מעבר לעזה אל הבחירות הפלסטיניות ואל השאלה מי ישלוט ביום שאחרי. לכן התמונה בעזה איננה של "שלטון אחד" אלא תמונה של מערכת רב-שכבתית, שבה חמאס אינה חייבת לשלוט בכל דבר כדי להישאר הגורם החזק ביותר. עשרה תחומים — ועשרה מוקדי כוח יש ברצועה: 1. הביטחון והאכיפה עדיין בידי חמאס וגם אם המנגנון האזרחי של חמאס פורק רשמית, היכולת להפעיל כוח אינה נעלמת יחד איתו, כי מי שמחזיק בנשק, במודיעין, ביכולת חקירה וביכולת לעצור אנשים, מחזיק במפתח למשילות. לפי מידע המגיע מתוך הרצועה, חמאס ממשיכה להפעיל מנגנוני הפחדה וחקירה, ובין היתר נטען על פעילות של מתקני חקירות במתחמים רפואיים. אם המידע הזה יאומת, המשמעות היא ברורה: המנגנון הביטחוני ממשיך להתקיים גם כאשר המנגנון האזרחי אמור להתפרק, כלומר: חמאס יכולה לוותר על משרד, מבלי לוותר על הכוח שמאחוריו. 2. העיריות כגורם אזרחי מרכזי, עדיין תחת "סביבת הכוח של חמאס": כאן מתרחשת אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר. עיריית עזה חוזרת לעבוד על קווי ביוב, עיריית אל-מע'אזי מפנה הריסות ופותחת רחובות, עיריית ח'אן יונס מנסה לשקם את העיר במסגרת קמפיין "ח'אן יונס היפה", ובעיריית ג'באליה מופעלים גנרטורים לשיקום בארות מים. לכאורה, זו הוכחה לחזרת הממשל המקומי, אבל צריך להיזהר מהמסקנה, כי עירייה יכולה להיות עצמאית מבחינה מנהלית, ועדיין לפעול בתוך מרחב שבו הגורם החמוש החזק ביותר הוא חמאס, ראו ראש עיריית עזה. לכן העיריות הן כיום מנגנון שירות, לא בהכרח מנגנון ריבונות. 3. המזון וסיוע, נמצאים בידי מוקד כוח מבוזר: המזון הוא אחד ממקורות הכוח החשובים ביותר ברצועה. לפי מקורות ברצועה, קווי חלוקת מזון מגיעים גם לידי כנופיות וגורמים מקומיים המזוהים עם מוקדי כוח שונים. המשמעות היא שמי ששולט בחלוקת המזון יכול להשפיע על האוכלוסייה גם ללא משרד ממשלתי. בעזה של היום, שק קמח, משאית סיוע או נקודת חלוקה יכולים להפוך לכלי שלטוני וכאשר חמאס מצליחה להשפיע על מי שמחזיק בנקודות החלוקה, היא אינה חייבת להחזיק בעצמה בכל משאית. 4. התנועה והיציאה מהרצועה נתונות גם הן בידי חמאס, גם השליטה בתנועת התושבים היא מקור כוח. כשאר סוגיית היציאה דרך מעבר רפיח הפכה למשאב בעל ערך עצום. מקורות ברצועה טוענים לתשלומים של עשרות אלפי דולרים עבור יציאת חולים למצרים. המספרים האלה דורשים אימות עצמאי, אבל עצם קיומן של טענות כאלה מצביע על שוק של מתווכים, רשימות ותשלומים סביב היכולת לצאת מהרצועה. אם גורם כלשהו מסוגל להשפיע על מי נכנס לרשימה ומי נשאר מחוץ לה, הוא מחזיק בידיו כוח פוליטי וחברתי עצום. זו כבר אינה רק שאלת גבול, אלא שאלת שליטה באוכלוסייה. 5. הבריאות היא מערכת אזרחית שהפכה למרחב של כוח: בתי החולים אמורים להיות אחד המרחבים האזרחיים המובהקים ביותר, אלא שלפי מידע שמגיע מתוך הרצועה, במתחמים רפואיים מתקיימת גם פעילות של גורמי ביטחון וחקירה. הטענות בנוגע לבית החולים נאצר ולבית החולים "חללי אל-אקצא'" מחייבות בדיקה ואימות, אך אם יתבררו כנכונות, מדובר באינדיקציה משמעותית לכך שהגבול בין המרחב האזרחי לבין המנגנון הביטחוני מיטשטש וזה בדיוק ההבדל בין "ממשלה" לבין "כוח שלטוני". כל ממשלה זקוקה למשרד, "כוח שלטוני" זקוק רק ליכולת להיכנס למשרד ולהורות לאחרים מה לעשות.

דיווחנו לפני מספר חודשים שחמאס הפסיקה לשלם את משכורות אנשיה ברצועת עזה, או לשלם לחלופין 20 עד 30% מכל משכורת, כדי ליצור עומס על קופתה של מועצת השלום ולהשאיר לה את נטל התשלומים והנה זה מתממש... חמאס לא מוותרת על השלטון - כי באמצעות התשלומים שיגיעו ממועצת השלום…

דיווחנו לפני מספר חודשים שחמאס הפסיקה לשלם את משכורות אנשיה ברצועת עזה, או לשלם לחלופין 20 עד 30% מכל משכורת, כדי ליצור עומס על קופתה של מועצת השלום ולהשאיר לה את נטל התשלומים והנה זה מתממש... חמאס לא מוותרת על השלטון - כי באמצעות התשלומים שיגיעו ממועצת השלום היא תיהנה מדיפ סטייט ענק של 40 אלף פקידים אזרחיים ועוד 10 אלפים שוטרים, כולם עושי דברה. ולטכנוקרטים אין כל עוצמה פוליטית - ארבעה מבין חמישה עשר הטכנוקרטים סירבו אפילו לרעיון של פיילוט ברפיח, רק משום שחמאס איננה מאוהבת ברעיון הזה... אלו לא האנשים שיצליחו לשמור את הנשק מפני עוצמתה של חמאס https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

במובן הזה, משבר איראן עלול להפוך עבור טראמפ למה שהפך משבר בני הערובה באיראן עבור ג'ימי קרטר, משבר חוץ שהולך ומחלחל פנימה, הופך לבעיה כלכלית, אחר כך לבעיה פוליטית, ולבסוף לבעיה אלקטורלית. הפרדוקס הוא שטראמפ אולי יצא למלחמה כדי לשבור את איראן, אבל אם איראן תצליח למשוך את המערכה עד הבחירות, היא עלולה לנסות לעשות את ההפך, לא לשבור את טראמפ, אלא לקשור אותו אליה וזה כבר משחק אחר לגמרי. ברוך ידיד i24news https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

האם איראן מציבה מלכודת לטראמפ לקראת בחירות האמצע? פרשנות ברוך ידיד i24news ייתכן שהמערכה בין איראן לארצות הברית נכנסת לשלב שבו השאלה המרכזית כבר אינה מי ניצח במלחמה, אלא מי יצליח למשוך את הזמן עד לבחירות האמצע בארצות הברית. פרשנים ומאמרים בתקשורת האיראנית חוזרים ומדגישים מסר אחד: "טהרן אינה ממהרת לספק לנשיא האמריקאי הישג, לא צבאי ולא דיפלומטי". מבחינת איראן, היעד עשוי להיות פשוט יותר: למנוע מדונלד טראמפ להגיע לבחירות האמצע כשהוא יכול להציג לציבור האמריקאי פתרון למשבר. האסטרטגיה האיראנית, לפי התפיסה הזו, היא להשאיר את המלחמה בשטח האפור: לא להידרדר בהכרח למלחמה כוללת שתאפשר לארצות הברית להכריע, אבל גם לא להגיע להסכם שיאפשר לטראמפ להכריז על ניצחון. איראן כך נראה, שואפת לכך שטראמפ יגיע לבחירות כאשר סוגיית איראן עדיין תלויה על צווארו כאבני ריחיים: ללא הכרעה צבאית, ללא הסכם משמעותי, ללא פתרון מלא למדינות המפרץ, ללא מענה לאיום האיראני על תשתיות האזור – ובעיקר ללא פתרון יציב לסוגיית מצרי הורמוז. טראמפ במבוי סתום אסטרטגי, זו מטרתה של איראן, טראמפ שנמצא במלכוד, הוא הנשיא המועדף עליה. מצד אחד, אומרים באיראן, הוא אינו יכול לקבל בקלות את תנאינו, מצד שני, המשך המלחמה או הסלמתה עלולים לגבות ממנו מחיר פוליטי וכלכלי כבד דווקא בתקופה שבה הוא מתקרב לבחירות האמצע. ובהיגיון הזה, אם טראמפ יבחר לפתוח מחדש במלחמה, הוא עלול למצוא את עצמו מול מערכה ארוכה, יקרה ולא פופולרית יותר, כאשר גם תגובת הנגד הכלכלית עלולה להיות חריפה יותר – בעיקר אם איראן תמשיך להשתמש בהורמוז וביכולת הפגיעה שלה בתשתיות ובנתיבי האנרגיה כמנוף לחץ. לכן נראה להם לאיראנים, שטראמפ הוא שמנסה להרוויח זמן. ההימור האמריקאי הוא שהלחץ הכלכלי והסגר יכריעו בסופו של דבר את טהרן ויאלצו אותה לסגת. מאחורי ההנחה הזו עומדת אמונה בסיסית של הממשל האמריקאי, לפיה, לכלכלה האמריקאית יש חוסן גדול בהרבה מזה של איראן, ולכן וושינגטון יכולה להרשות לעצמה להמתין, אלא שלא בטוח שהאיראנים חושבים כך ואם כן, הם כבר נדרשים לסוגיות פנים. אבל ישנם אנליסטים הסבורים כי דווקא איראן עשויה להיות מוכנה יותר ממה שמעריכים בוושינגטון לספוג לחץ כלכלי ממושך, גם במחיר כבד מאוד עבור האוכלוסייה והמשק. וכאן מתחילה המלכודת, כאן נולד ההימור על הכלכלה האיראנית, שעלול להפוך להימור פוליטי, כי טראמפ אינו מנהל רק מערכה מול איראן, הוא מנהל במקביל מערכה מול הבוחר האמריקאי וזו נקודת תורפה משמעותית. דו"ח התעסוקה הרשמי לחודש יולי הצביע על ירידה של 23 אלף משרות, והעניק מכה נוספת לממשל ולרפובליקנים. הממשל מצדו ממשיך לטעון כי יסודות הכלכלה האמריקאית איתנים וכאן בדיוק נמצא הפער הפוליטי בין מה שהממשלה אומרת על הכלכלה, שאיננו תמיד זהה למה שהאזרח מרגיש, כי כאשר האמריקאים מתמודדים עם מחירי דיור, מזון ושירותי בריאות גבוהים, קשה לשכנע אותם שהם כבר נמצאים ב"תור זהב כלכלי". אם במקביל מחירי האנרגיה ימשיכו להיות מושפעים מהמשבר במפרץ, והוויכוח סביב הורמוז יימשך, סוגיית החוץ עלולה להפוך במהירות לסוגיה פנימית. כי סוגיות איראן והורמוז הן שני צדדים לאותו משבר, וזה אולי ההבדל המרכזי בין שתי המדינות: לאיראן יש מרחב זמן אחר וטהרן יכולה להסתכל על נובמבר ולראות יעד שאליו צריך להגיע בלי להעניק לטראמפ הישג. טראמפ, לעומת זאת, מסתכל על נובמבר ורואה דדליין פוליטי וככל שמשבר הורמוז נמשך זמן רב יותר, כך עלול הלחץ הכלכלי על ארצות הברית לגדול וככל שהלחץ הכלכלי יגדל, כך תגדל גם הפגיעות הפוליטית של הנשיא. לכן, מבחינת איראן, אין הכרח לפתוח את הורמוז לחלוטין או לחסום אותו לחלוטין: די בכך שהסוגיה תישאר לא פתורה, די בכך שהשווקים יישארו עצבניים, די בכך שמדינות המפרץ ימשיכו לחשוש ודי בכך שטראמפ לא יוכל לומר לבוחר האמריקאי, "פתרתי את המשבר". זו המלכודת האיראנית שמורכבת מהמנוף המשמעותי במיצרי הורמוז, ממחירי האנרגיה שעלולים להמשיך להיות מושפעים מהמשבר, משוק התעסוקה האמריקאי שמציג סימני חולשה ומהבוחרים שעדיין מוטרדים מיוקר המחיה. וזו למעשה יכולה להיות תשובתה של איראן להימור האמריקאי על קריסה כלכלית: וושינגטון אומרת, "נלחץ על איראן עד שתיאלץ לוותר", טהרן משיבה, "נחכה עד שאתם תבקשו תוצאה". אם זה אכן ההיגיון האיראני, טהרן אינה זקוקה לניצחון צבאי על ארצות הברית, היא אינה חייבת להביס את טראמפ. היא אפילו אינה חייבת לפתוח במתקפה גדולה, היא בסה"כ צריכה למנוע ממנו ניצחון, להשאיר את הורמוז לא פתור ואת האיום על תשתיות המפרץ בעינו, ואת המשא ומתן ללא פריצת דרך ואת מחירי האנרגיה גבוהים ואת סוגיית איראן על סדר היום האמריקאי גם כאשר הבוחר כבר מתחיל לחשוב על הבחירות.

מבחינת ריאד, זו כבר אינה שאלה תיאורטית. השאלה היא האם ניתן לסמוך על מערכת ביטחון שבה ארצות הברית היא הכתובת היחידה, כי "המטרייה הדולפת": לפני מספר חודשים הופיע בעיתונות הסעודית הביטוי שלפיו ארצות הברית היא "מטרייה דולפת", ייתכן שזהו הביטוי שמסביר טוב מכולם את השינוי המתרחש. במשך עשרות שנים הייתה ההנחה במפרץ פשוטה: אם תתרחש מלחמה, ארצות הברית תגיע. אבל בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך העימות הנוכחי עם איראן, הולכת ומתחזקת בבירות האזור התחושה שהסיוע האמריקני חשוב — אך אינו בהכרח מספיק כדי לספק ביטחון מוחלט. המשמעות אינה שסעודיה, טורקיה, מצרים או מדינות המפרץ "נוטשות" את ארצות הברית. זה רחוק מכך. המשמעות היא שהן מתחילות לבטח את עצמן גם מפני האפשרות שארצות הברית לא תהיה שם בדיוק ברגע שבו יצטרכו אותה וזו כבר מהפכה אסטרטגית. ומה זה אומר לישראל? מבחינת ישראל, התהליך הזה מורכב מאוד. מצד אחד, הוא יוצר חזית אזורית חזקה יותר מול איראן ושלוחיה. סעודיה, טורקיה, פקיסטן ומצרים הן מדינות בעלות משקל צבאי, כלכלי ודמוגרפי עצום. אם המגמה תתרחב, ישראל עשויה למצוא את עצמה באזור שבו קיימת מערכת איזונים חדשה, שאינה מבוססת רק על וושינגטון וירושלים. מצד שני, זו אינה בהכרח ברית פרו ישראלית, להפך. המדינות הללו בונות מערכת שנועדה בראש ובראשונה לשרת את האינטרסים שלהן. הן רוצות להגן על עצמן מפני איראן, אבל הן גם רוצות להקטין את התלות בארצות הברית; הן רוצות לבלום את החות'ים, אבל אינן בהכרח רוצות להסתמך על ישראל; הן רוצות יציבות אזורית, אך אינן מעוניינות שהיציבות הזו תהיה תלויה במערכת הביטחונית הישראלית. וזו בדיוק הסיבה שההתפתחות הזו צריכה להטריד את ירושלים. לא משום שסעודיה או טורקיה הופכות ל"אויב"., אלא משום שהאזור מתחיל לייצר מערכת אסטרטגית עצמאית. איראן אולי שורדת, ולכן כולם משנים כיוון. האירוניה הגדולה היא שייתכן שדווקא הישרדותו של המשטר האיראני היא שמאיצה את הסדר האזורי החדש. אם טהרן הייתה קורסת, ייתכן שחלק מהמדינות היו ממתינות, אבל אם איראן נשארת, גם לאחר שספגה מכות קשות, כל אחת מהן חייבת לחשב מחדש את הסיכונים. אז סעודיה בונה בריתות וטורקיה מרחיבה את השפעתה מדרום ופקיסטן נכנסת עמוק יותר למזרח התיכון ומצרים מאותתת על אפשרות להצטרף וכווית מעמיקה את הקשר הביטחוני עם פקיסטן ומדינות נוספות מצטרפות למערך הימי וסוריה מנסה לאזן בין רוסיה, טורקיה, מדינות ערב וגורמים נוספים. כל אחת מהן פועלת מסיבותיה שלה אבל כולן מבינות דבר אחד: המלחמה באיראן לא החזירה את המזרח התיכון לנקודת האפס. היא האיצה את המעבר למערכת חדשה והמערכת החדשה אינה בהכרח מערכת של מחנות ברורים, היא מערכת של בריתות חופפות, שותפויות זמניות, אינטרסים משותפים ויריבויות משתנות. טורקיה יכולה להיות חברה בנאט"ו ובמקביל להעמיק את יחסיה עם סעודיה ופקיסטן. סעודיה יכולה להיות בעלת ברית קרובה של ארצות הברית ובמקביל לבנות מנגנוני הגנה שאינם תלויים בוושינגטון ופקיסטן יכולה להעמיק את הקשרים הביטחוניים עם סעודיה, טורקיה ומדינות המפרץ מבלי לוותר על יחסיה עם סין ואיראן יכולה להיחלש, ועדיין להישאר גורם שמאלץ את כולם להתחמש. המזרח התיכון של היום כבר אינו המזרח התיכון שלפני המלחמה זה אולי הלקח המרכזי. המלחמה באיראן לא הסתיימה עדיין, אבל המדינות באזור כבר מתכוננות ליום שאחריה. הן אינן יודעות אם איראן תחזור לשולחן המשא ומתן, אם המלחמה תתחדש, אם המשטר ייחלש או אם יצליח להשתקם. לכן הן עושות את הדבר המתבקש מבחינתן: בונות לעצמן מרחב ביטחון וזהו האתגר האמיתי עבור ישראל. וזו לא רק השאלה האם איראן תשרוד אלא איזה מזרח תיכון יקום לאחר שהיא תשרוד. ייתכן שהמלחמה שנועדה לשנות את איראן תשנה בסופו של דבר דווקא את המדינות שסביבה. ואם כך יהיה, ייתכן שבעוד כמה שנים נסתכל על ההסכם שנחתם במכה בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן לא כעל אירוע נקודתי, אלא כעל אחד המסמכים שסימנו את תחילתו של הסדר אזורי חדש. הסדר שבו מדינות המזרח התיכון כבר אינן מחכות שמעצמה חיצונית תחליט עבורן כיצד להגן עליהן. הן מתחילות לבנות את המערכת בעצמן. ברוך ידיד - @i24news https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

המזרח התיכון מסתדר מחדש — בצל ההבנה שהמשטר באיראן שורד את המלחמה ברוך ידיד - @i24news המזרח התיכון מתחיל להסתדר מחדש. לא משום שהמלחמה הסתיימה, ולא משום שהאיומים נעלמו, אלא דווקא משום שבירות האזור מפנימות שהמלחמה באיראן לא הביאה, לפחות בשלב הזה, לקריסת המשטר בטהרן, אלא להפך: איראן, על אף המכות שספגה, נותרה שחקן אזורי משמעותי, והמדינות שסביבה מתחילות להיערך לעולם שבו אין עוד ודאות שהכוח האמריקני לבדו יספק להן את הביטחון שהן מבקשות. ההתפתחות הבולטת ביותר היא כמובן הסכם ההגנה שנחתם במכה בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן. ההסכם קובע למעשה כי תוקפנות נגד אחת המדינות תיחשב תוקפנות נגד שלושתן, ומזכיר במבנהו, גם אם אינו זהה, את עקרון ההגנה הקולקטיבית של נאט"ו, בעיקר את סעיף 5. שר החוץ הטורקי האקן פידאן הבהיר כי ההסכם אינו מכוון נגד איראן או נגד מדינה מסוימת, ואף ציין כי מצרים עשויה להצטרף בעתיד. אבל מי שמסתכל על ההסכם הזה כאירוע בודד מפספס את התמונה הגדולה, כי זהו למעשה נדבך נוסף בבנייה אזורית רחבה הרבה יותר. ההסכם המשולש נשען בין היתר על הסכם ההגנה האסטרטגי בין סעודיה לפקיסטן שנחתם בספטמבר 2025, שקבע גם הוא כי תוקפנות נגד אחת המדינות תיחשב תוקפנות נגד האחרת. במקביל, כווית אשררה בסוף יולי את הסכם שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם פקיסטן, שנחתם כבר ביוני 2023. מדובר בהסכם העוסק בהכשרה, מודיעין, לוגיסטיקה, טכנולוגיה ביטחונית וחילופי ידע. כלומר, גם מדינה נוספת במפרץ מעמיקה את הקשר הביטחוני עם איסלאמבאד דווקא בתקופה שבה שאלת האמינות של המטרייה האמריקנית עומדת למבחן. וזה לא הכול. סעודיה מקדמת במקביל קואליציה ימית רב לאומית שנועדה להגן על חופש השיט ועל נתיבי הסחר בים האדום, במפרץ עדן ובאזור באב אל־מנדב. 14 מדינות כבר הביעו תמיכה במהלך, בעוד נציגים של 43 מדינות השתתפו במפגש שנערך בריאד. כך נוצרת תמונה מעניינת: סעודיה אינה רק מחפשת בעל ברית צבאי אחד. היא בונה שכבות של ביטחון, יבשתיות, ימיות, אוויריות ומדיניות. גם טורקיה אינה מסתפקת בהסכם הצבאי. אנקרה מקדמת את חידוש מסילת החיג'אז ההיסטורית, תחילה באמצעות חיבור טורקיה לסוריה ולירדן ובהמשך באמצעות הארכת הקו לסעודיה ולעומאן. שר התחבורה הטורקי הציג את הפרויקט גם כנתיב מסחר חלופי למצר הורמוז. זה כבר אינו רק פרויקט תחבורה. זהו ניסיון לעצב מחדש את הגיאוגרפיה האסטרטגית של האזור: ליצור נתיבי סחר חלופיים, להפחית את התלות במעברים ימיים הנתונים לאיום, ולחבר בין המזרח התיכון, הים האדום, הים התיכון ואירופה באמצעות תשתיות יבשתיות. במילים אחרות: המדינות באזור לא רק בונות צבאות ובריתות. הן בונות חלופות, חלופות לאמריקנים, חלופות להורמוז, חלופות לנתיבי הסחר הקיימים וחלופות למבנה הביטחוני שהתקיים במזרח התיכון במשך עשרות שנים. גם סוריה משתלבת בתהליך. היום הושלם ההסכם בין דמשק למוסקבה בנוגע לעתיד הבסיסים הרוסיים בחמימים ובטרטוס. לפי ההבנות, סוריה תקבל שליטה הדרגתית במרכיבים האזרחיים של המתקנים, בעוד האזורים הצבאיים יוסבו למרכזי הכשרה ואימון משותפים. במקביל, טורקיה פועלת להרחבת השפעתה בסוריה ומנסה לתווך גם בסוגיות הקשורות ליחסים בין דמשק לחיזבאללה. כלומר, גם בסוריה מתרחש תהליך של חלוקת מחדש של ההשפעה: רוסיה אינה נעלמת, טורקיה מעמיקה את אחיזתה, וסעודיה מנסה להיות שחקן מרכזי בעיצוב המרחב הערבי החדש. והכול קורה כאשר איראן עדיין כאן וזו אולי הנקודה החשובה ביותר, כי המדינות באזור אינן נערכות לעולם שבו איראן נעלמה, הן נערכות לעולם שבו איראן נחלשה אך שרדה וזה הבדל דרמטי. המערכה הצבאית נגד איראן הוכיחה כי ניתן לפגוע קשות ביכולותיה, אבל היא עדיין לא הוכיחה שניתן לעקור את המשטר האיראני, לפרק את מנגנוני הכוח שלו או להעלים את רשת השלוחים שלו. לכן, במקום להמתין לתוצאה הסופית של המלחמה, מדינות האזור מתחילות להיערך ליום שאחריה וסעודיה היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר. ודווקא כאשר ריאד חותמת על הסכם הגנה עם טורקיה ופקיסטן ומקדמת קואליציה ימית, סעודיה מותקפת שוב על ידי גורמים המזוהים עם איראן. ב־9 באוגוסט, שעות ספורות לאחר חתימת ההסכם המשולש, החות'ים תקפו באמצעות כטב"ם מתקן של ארמקו בג'יזאן. במקביל דווח על תקיפות נוספות בתימן. העיתוי כמעט סמלי, כי סעודיה אומרת: אנחנו בונים מערכת הגנה אזורית והפרוקסים האיראניים משיבים: האיום לא נעלם. גם קודם לכן, בסוף יולי, סעודיה דיווחה על יירוט כטב"מים שכוונו לעבר מתקני נפט בשטחה, וייחסה את התקיפות לגורמים הנתמכים בידי איראן בעיראק, לצד איומים מצד החות'ים.

המיליצות העיראקיות וגם החות'ים מוסיפים לאיים על סעודיה. האם פקיסטן או טורקיה יתערבו? נמתין... https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

המיליצות העיראקיות וגם החות'ים מוסיפים לאיים על סעודיה. האם פקיסטן או טורקיה יתערבו? נמתין... https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

בלבנון: תחילתו של קמפיין שקורא לממשלת לבנון להעביר את אזורי הפיילוט לבירה, בירות, שם יהיה מבחנה של לבנון האמיתי - מבחן פוליטי ולא מבחן צבאי. מקודם על ידי מתנגדי חיזבאללה ואלו שתובעים מהממשלה להוכיח רצינות ולא להסתפק בהצהרות. https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

https://x.com/i/status/2086136651017805881

https://x.com/i/status/2086140316541689938

https://x.com/i/status/2086142587929268584

פרשנות: המזרח התיכון כבר חי את היום שאחרי - איראן עוברת ל''פרוקסי הימי'' ברוך ידיד I24NEWS ההסכם בין ארצות הברית לאיראן עדיין לא נחתם, גם לא הסכם בין איראן לעומאן בעניין מיצר הורמוז, אבל המזרח התיכון כבר מתנהג כאילו ההסכם הוא עובדה מוגמרת. כמעט כל שחקן אזורי נערך מחדש ומנסה להבטיח את מקומו בסדר האסטרטגי המתהווה. איראן פועלת כדי להבטיח שגם אם וכאשר תגיע להסכם עם וושינגטון, היא לא תגיע ללא מנופי הכוח שלה. החות'ים והמיליציות הפרו-איראניות בעיראק ממשיכים לאיים על סעודיה ועל מדינות המפרץ, ובכך משמרים את יכולתה של טהרן להפעיל לחץ על נתיבי השיט, מתקני האנרגיה והכלכלה האזורית. אפשר לראות בכך ניסיון לבנות ממד חדש של כוח – מעין "מערך פרוקסי ימי" שמעניק לאיראן השפעה אסטרטגית גם ללא עימות ישיר. איראן נחושה שלא לאפשר לאף מדינה לפגוע בפרוקסי שלה בוודאי לא בחות'ים שעוד נכונו להם עלילות במיצרי באב אל מנדב ובים סוף. מול המהלך הזה, סעודיה אינה ממתינה. הברית הביטחונית המסתמנת עם טורקיה ופקיסטן משקפת את ההבנה שעליה לבנות מערך הרתעה אזורי רחב יותר, ולא להסתמך עוד באופן בלעדי על המטרייה האמריקנית. גם בלבנון מורגש השינוי. ההתקדמות במגעים מול ישראל, מהר מהר לפני שיגמר רוצה לבנון לקבוע עובדות בשטח, בדרך המהירה ביותר והבטוחה יותר הקיימת להיפטר מהחסות האיראנית. אפילו חיזבאללה מנסה למצוא מקום חדש ומכאן מסרי הפיוס של חיזבאללה כלפי סוריה החדשה, שעשויים להעיד על ניסיון להסתגל למציאות חדשה שבה השיקום, היציבות והסדר המדיני הופכים חשובים לא פחות מהמשך העימות. ברקע ניצבת טורקיה, המבקשת להרחיב את השפעתה בסוריה ובלבנון. טורקיה מעוניינת לקדם את הרכבת החג'אזית, היא רוצה לשמור את לבנון וסוריה כשטחי השפעה שלה לכן היא מתווכת בימים האחרונים בין חיזבאללה לסוריה. אפילו חמאס מחפש את מקומו. הדיונים סביב עתיד עזה והנכונות לדון בשינויים במבנה הכוח שלו משקפים הבנה שגם הוא יידרש למצוא דרך להשתלב במזרח התיכון שלאחר המלחמה. לכן חמאס פועלת בשיטת ''ללכת עם עזה, להרגיש בלי עזה..'', להצהיר על הנכונות להיפטר מהממשל האזרחי ומהנשק הכבד, אבל לשלוט בשלטון האזרחי באמצעות הדיפ סטייט ולשמור את הנשק הקל. המשותף לכל המהלכים הללו הוא שהם אינם מתרחשים במקרה. הם מבטאים היערכות מוקדמת למאזן כוחות חדש. אם זו אכן המגמה, ההסכם בין וושינגטון לטהרן לא יסיים את המאבקים במזרח התיכון – אלא יפתח פרק חדש, שבו כל שחקן ינסה למקסם את הישגיו בתוך הסדר האזורי החדש. ברוך ידיד I24NEWS https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

סדר חדש בהתהוות: פקיסטאן, טורקיה וערב הסעודית יחתמו היום על ברית הגנה משולשת. המדינות מנהלות מגעים בסוגייה בשנה האחרונה. היום הן ייפגשו בריאד. • התקפה על אחת תיחשב להתקפה על האחרות. • פקיסטאן הגרעינית, סעודיה הכלכלית, וטורקיה עם התעשייה הצבאית שתהפוך לשחקנית משמעותית. https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

גורם פלסטיני המקורב למוחמד דחלאן אומר לחדשות 15 כי חמאס הסכימה לוותר על כל סוגי הנשק שברשותה, לפרק את מערך המנהרות, לסגור את מפעלי ייצור הנשק ולנתק את קשריה עם ספקי החומרים והציוד ששימשו אותה. לדברי הגורם, מדובר בשינוי חסר תקדים במדיניות חמאס. הוא טוען כי זו אחת ההחלטות הראשונות שקיבל ח'ליל אל־חיה עם כניסתו לתפקיד, לאחר סדרת התייעצויות עם הפלגים הפלסטיניים, וכן עם מצרים וטורקיה. הגורם מוסיף כי למצרים ולמוחמד דחלאן היה תפקיד מרכזי בהשגת ההסכמות, וכי ההצהרות הפומביות של חמאס אינן משקפות את ההתחייבויות שניתנו בחדרי המשא ומתן. נמתין לתחילת המהלך. https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

חמאס סירבה ומסרבת להתפרק מהנשק! מה עושה מועצת השלום? מתקפלת פעמיים: בפעם הראשונה כאשר במקום נוסחת "שיקום תמורת פירוז" היא הולכת לפיילוט של שיקום באזור רפיח... בפעם השניה כאשר היא משרטטת מפת דרכים שבה חמאס מתפרקת מנשקה רק על הנייר ובתנאים בלתי אפשריים.... וכל זה תחת מצג שווא של הסכם היסטורי ובתמיכת נשיא ארצות הברית. https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR

למען הסר ספק; חמאס מדברת רק על ''אחסון'' הנשק הכבד, רק לידי הטכנוקרטים, רק ברצועה, רק בכפוף לנסיגת צה''ל ולכל התחייבויות ישראל משלב א', רק בכפוף לזיקה למדינה פלסטינית. רחוק מכותרות אתמול על 'פריצת דרך'. דחלאן מעורב מאוד - לא ברור עד כמה לקח את חמאס רחוק. יש לו עניין בטכנוקרטים. https://chat.whatsapp.com/F7yfDyk0krDF3IrbLiMbqR