משפטיו לנגדי - הרב חן שאולוב שליט"א

חדש באתר משפטיו לנגדי - שו"ת מורה האמת. שאלות ותשובות קצרות למתעוררים חדשים ולאנשים הרוצים ומחפשים תשובות מהירות. מאגר שאלות מנומק עם מקורות בלתי מתפשרים - עם מנוע חיפוש שאין שני לו - https://m-lenegdi.org/%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%97-%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%9d/

מקור: (ישעיהו פרק סד פסוק ג), (בבלי ברכות לד:), (בבלי קידושין ל:), (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה א - ב), (קהלת פרק ז פסוק כ), (תהלים פרק קיח פסוק יח), (תלמוד בבלי ראש השנה טז:), (בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף מו עמוד ב), (בבלי ברכות סב.), (משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א), (בבלי ראש השנה יז.), (ישעיהו פרק סו פסוק כד), (תהלים פרק מט פסוק טו), (הקדמה לפרק חלק סנהדרין י' א'), (הלכות תשובה פרק ג הלכה ו), (דניאל פרק יב פסוק ב - ג), (רמב"ם הלכות תשובה פרק ח הלכה ז), (מסכת חגיגה פרק ב משנה א), (חגיגה יא, ב), (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ח), (שמות פרק כ פסוק ב פרשת יתרו), (מורה הנבוכים חלק א' פרקים לא - לד), (מורה הנבוכים חלק ב' פרק ב'. וכן בפרק כט שם), (מורה הנבוכים חלק א' פרק לה - לו עמוד פב), (ישעיהו מב, יג), (מורה הנבוכים חלק א' פרק מו-מט), (לו'), (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א והלאה), (איוב פרק יא פסוק ז), (הלכה י' בפרק הנזכר), (שמות פרק לג פסוק כג פרשת כי תשא), (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א), (חלק א' פרק נד'), (במדבר פרק ז פסוק פט פרשת נשא), (ספרא ויקרא - פרשה א תחילת פרק ב אות יב), (תהלים פרק כב פסוק ל), (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ה - ז), (ישעיה נב, ח), (תהלים מח, טו), (ישעיה כה, ט), (ישעיהו סד, ג), (במדבר פרק יב פסוק ו - ח פרשת בהעלותך), (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ד - ו), (בדברים לד, י), (פרשת ואתחנן), (הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה יא' והלאה), (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב), (שם הלכה ג'), (בראשית רבה פרשה כו סימן ה), (שם שם הלכה ה' והלאה), (משלי פרק כה פסוק ב), (חלק א פרק עא), (בהקדמתו לפירוש המשנה), (בבלי חגיגה יג.), (רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה א - ג), (דברים פרק יז פסוק י - יא פרשת שופטים), (חגיגה פרק ב משנה א), (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה יב), (תלמוד בבלי כתובות נז.), (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ג), (בבלי סנהדרין פט.), (פרק א הלכה ד), (בבלי סוטה ה.), (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ה), (משנה מסכת אבות פרק ב משנה ה), (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה יא), (חגיגה יג, א), (חלק א פרק מט), (בהלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה יא), (מסכת חגיגה דף טז עמוד א), (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה), (בבלי חגיגה יג.).

יב) שאלה: אם מה שהמקובלים מכנים "תורת הסוד" (הקבלה הפרו-נוצרית) אינה האמת, מה הם המושגים "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" שמופיעים בחז"ל? תשובה: חז"ל דיברו על חכמות עמוקות ואמיתיות, לא על לחשים, ספירות ושדים! הרמב"ם מבאר באופן ברור: "מעשה בראשית" הוא חכמת הטבע (הפיזיקה והמדע), ו"מעשה מרכבה" הוא החכמה האלוהית/פילוסופית (התאולוגיה והמטאפיזיקה). אלו לימודים שדורשים מאמץ שכלי עילאי והכנה מידותית, ולכן אין ללמד אותם אלא לחכם המבין מדעתו, ולעולם אין לעלותם על הכתב מכיון שיוצאים מפירושן האמיתי ופג טעמן. המקובלים גנבו את המונחים הללו, רוקנו אותם מהשכל, ויצקו לתוכם את ההזיות הפגאניות שלהם כדי שייראו אותנטיים. ודעו, כי המושג "מעשה מרכבה" עבר את אחד הסילופים וההשחתות הנוראיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, כאשר הופקע מידי השכל והפילוסופיה הטהורה, ונחטף על ידי הוזי ההזיות ואנשי המיסטיקה. להלן ההסבר החריף והברור של מהו "מעשה מרכבה" באמת, אל מול השקר של המקובלים: 1) השגגה הגדולה: הסילוף המיסטי והאלילי - הממסד הדתי כיום, השטוף בכזבי ספר הזוהר וה"קבלה" החדשה, הפך את "מעשה מרכבה" למושג של מאגיה שחורה וכישוף. הם לימדו את ההמונים שמעשה מרכבה עוסק ב"ספירות" אלוהיות, במלאכים בעלי כנפיים, בשמות קדושים, בלחשים, ובתיאורים פגאניים של "עולמות עליונים" שאליהם ניתן לעלות באמצעות טקסטים מסתוריים. חז"ל קובעים נחרצות כי זוהי עבודה זרה והגשמה מוחלטת. תיאורי המרכבה של יחזקאל הנביא אינם תיאורים פיזיים או דמיוניים של אלהים רוכב על כיסא, אלא משלים פילוסופיים עמוקים שנועדו להמחיש את הנהגת ה' בעולם. מי שמבין אותם כפשוטם או הופך אותם למיסטיקה - הרי הוא עובד אלילים ומין. 2) האמת על פי הרמב"ם: "מעשה מרכבה" הוא מטאפיזיקה וחכמת האלוהות - כפי שפוסק הרמב"ם (שהוא בין הבודדים ששימר את מסורת חז"ל הטהורה). "מעשה מרכבה" הוא אך ורק חכמת האלוהות (מטאפיזיקה). זהו חקר שכלי, פילוסופי ומדעי טהור של דרכי הנהגת האל עם בריותיו והמציאות הרוחנית. מעשה מרכבה אינו עוסק בהוכחת מציאות ה' ואחדותו המוחלטת. מכיון שזו היא הבנה שכלית פשוטה וראויה, שהבורא אינו גוף, אינו כוח בגוף, ואין לו שום תכונה אנושית (שלילת ההגשמה). הכרת ה"שכלים הנבדלים": מה שחז"ל והנביאים כינו "מלאכים", אינם יצורים מעופפים מאגדות ילדים, אלא כוחות טבע ושכלים רוחניים טהורים נטולי חומר, שדרכם מנהיג ה' את היקום (חוקי הפיזיקה והטבע העליונים). ההשגה השכלית: התכלית העליונה של האדם היא לדעת את ה' דרך השכל וההתבוננות בבריאה, ולא דרך דמיונות של מקובלים. 3) מדוע חז"ל ביקשו להסתיר זאת אפילו מן החכמים? ("אין דורשין במרכבה ביחיד") אנשי ה"קבלה" הפרו-נוצרית משתמשים באיסור של חז"ל ללמד את מעשה המרכבה ברבים כתירוץ לכך שמדובר ב"סודות מאגיים" ובתורת נסתר מסוכנת שאסור לגלות.אתר "משפטיו לנגדי" מסביר את האמת השכלית: חז"ל אסרו ללמד מטאפיזיקה (מעשה מרכבה) להמונים, פשוט משום שמדובר בחומר מדעי-פילוסופי כבד ומורכב מאין כמותו. אדם שניגש ללמוד את חכמת האלוהות לפני שמילא כרסו ב"מעשה בראשית" (פיזיקה, מתמטיקה, לוגיקה ומדעי הטבע) – לא יבין את הדברים לאשורם. במקרה הטוב הוא יתבלבל, ובמקרה הרע – כפי שקרה לכל אותם פוסקים שאימצו את הקבלה הפרו-נוצרית – הוא יתחיל לדמיין שלאלוהים יש גוף, צורה ו"ספירות", וייפול לכפירה מוחלטת. לסיכום: "מעשה מרכבה" אינו כישוף, אינו ספר הזוהר ואינו מיסטיקה. זוהי פסגת המדע והפילוסופיה, השגת אמת הנהגתו של הבורא דרך השכל הטהור, כפי שניתנה למשה בסיני וכפי שנוסחה בבהירות על ידי הרמב"ם. השגגה הגדולה של הדורות האחרונים היא נטישת השכל הישר והמרת חכמת האלוהות של מעשה המרכבה באליליות הפגאנית של הקבלה. אין להתבלבל ולחשוב שמעשה מרכבה הוא השגת עצמות ה' חלילה. מכיון שעצמות ה' יתברך בלתי ניתנת להשגה בגוף חי. ואף משה רבינו לא יכל לדעת את עצמות ה', עם כל מעלתו בידיעת מעשה מרכבה, אשר לא היה ולא יהיה כמוהו בנבואה לעולם.

2) מאבקו של הרשב"ש בספרו "מלחמת מצוה": כאשר החלו מתנגדי הרמב"ם (ובראשם חלק מחכמי צרפת ואשכנז) להרים את ראשם ולתקוף את חיבוריו השכליים ואת פסיקותיו, יצא הרשב"ש (רבי שלמה בן שמעון דוראן) למלחמת חורמה כנגדם בספרו "מלחמת מצוה". כשמו כן הוא – להגן על הרמב"ם זוהי מלחמת מצווה של ממש! הרשב"ש לא חסך את שבט ביקורתו מאותם פוסקים שניסו לערער על סמכותו של הנשר הגדול, וכתב עליהם בלשון חדה כתער (מלחמת מצוה לייפציג תרט”ז עמוד 30): “… הראשונים [=אלו שיצאו על רבינו הרמב”ם], היו מכשפים בגסות הרוח עד שלא הכירו ולא הבינו … וחלילה וחס להאמר כדברים האלה [=על רבינו הרמב”ם], אשר כל שומעם תצילנה שתי אוזניו, ותסמור שערות בשרו על מנורת המאור, מאור גלותינו המאיר עיני חשכים, מורה הנבוכים, אשר מימות רב אשי לא קם כרבינו משה רבינו [=הרמב”ם], הגדול, תודה וגדולה במקום אחד. אם יתהלל המתהלל בפאר האבות, הוא היושב במלאכות ראשונה, אבותיו ואבות אבותיו כולם חכמים ונבונים זרע דוד מלך ישראל. . ואם יתפאר המתפאר בידיעת חכמות, הוא גדול מכולם, מי לנו גדול ממשה [=הרמב”ם] בכל חכמה ומדע למודיות ועיוניות, בכל חכמה ומדע יש לו יד ושם עשר ידות. ואם יתהדר המתהדר בכבוד חכמה התורה, הנה הוא אב לכולנו, לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, [הכל היה מונח לפניו, תלמוד] בבלי, וירושלמי, ותוספתות, ומכילתות, וספרא, וספרי, ספרא רבא, וספרא זוטא. הן כל ראתה עינו! וכן בחידושי הגאונים וחבוריהם ותשובותיהם, ומדרשי החכמים שמעה אוזנו ותבן לה. מי יתננו מצע תחתיו לעולם הבא, בזאת יתהלל המתהלל בהשכל וידוע אותו, הוא ראשון לכולם עשר ידות. ובמעשה והאיש משה עניו מאוד. ואם בקריבה למלכות גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בחצר המלך והשרים, ועומד כנגד המשחיתים הקראי”ם ימח שמם. ולא הרימו קרן כל ימי חייו. ובתיקון המידות ובדרך לימד דעת את העם, ואילו לא חיבר לנו אלא ספר המצות [בלבד], דיינו, כל שכן [כ]שחבר לנו משנה תורה אשר לפניו אין כמוהו. מי שכלל הכל [=תורה שבכתב ותורה שבעל פה] בחיבור אחד ואחריו לא היה [כמוהו]. וכמה אגרות אחרות חיבר ליישר התועים מדרך עולה, על כולנה [=על הכל עולה ה]ספר, “מורה הנבוכים” אשר יישר דרך העוברים ובנה אותו חומה בצורה נגד מכחישי התורה ונגד המלעיגים עליה לירות במסתרים, לשלוח לה למטרה. . הן אלה קצות דרכיו, ומי יוכל למלל גברותיו, נפלאותיו, ומחשבותיו, אשריו ואשר רבו, ואשרי אנשיו ואשרי משרתיו, ואשרי אשר ראו אותו, ואשרי תלמידיו אשר למדו תורה מפיו … ולולי החיבור הזה הנכבד [=משנה תורה אשר חיבר רבינו הרמב”ם], היינו במבוכה גדולה בפסקי הדינין וההלכות. וכל המחברים הבאים אחריו והמפרשים הולכים בעקבותיו הן בארץ ישמעאל, הן בארץ אדום … כולם מודים בחכמתו וביוקר תפארת גדולתו, ומייחלים לתורתו … ברוך הוא לה'”. ע”כ. הרשב"ש מוכיח כי פסיקות הרמב"ם הן-הן פסיקות הסנהדרין ותורת התלמוד, ואין לשום "פוסק" זכות לבטלן מתוך סברות כרס שצמחו בגלות. . 3) נאמנות מוחלטת למסורת חז"ל של הרמב"ם – "איש מפי איש", כפי שמרבה להדגיש הרב חן שאולוב (המהווה דמות מפתח בהבאת הדברים והשקפת האמת), הדבקות ברמב"ם נובעת מכך שהוא היחיד ששמר על שרשרת הקבלה הטהורה למשה מסיני - "איש מפי איש – מסורת קבלת משה רבינו". הרמב"ם זיקק את ים התלמוד והגיש לעם ישראל קודקס הלכתי מוחלט ("משנה תורה"), במטרה "שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל". לעומתו, פרשנים כרש"י (המכונה "הפרשן שסיבך את עם ישראל") ופוסקים מאוחרים כבעל השולחן ערוך ("ממחריבי יהדות ספרד"), נטשו את דרך השכל, סילפו את דברי חז"ל, והמציאו דת של חומרות ופלפולי סרק. . 4) טיהור הדת מהגשמה ומכזבי הזוהר וה"קבלה" - הפשע החמור ביותר של ה"פוסקים" האחרים הוא השחתת מושג האלוהות. בעוד הרמב"ם ביסס את אמונת היחוד ושלל כל הגשמה, באו אותם פרשנים שקראו אגדות כפשוטן והחדירו לעם ישראל אמונות פגאניות שלאל יש גוף או רגשות אנושיים. המכה הניצחת הגיעה כאשר פוסקים מאוחרים אימצו את ההזיה הכעורה והמיסטית שנקראת "ספר הזוהר". הם הפכו את היהדות לדת של עבודה זרה, מאגיה שחורה, קמיעות, עין הרע והשתטחות על קברי מתים. הרמב"ם הוא המגדלור היחיד שדוחה את כל חוקות הגויים הללו בשאט נפש ומחזיר אותנו לדת השכל. . סיכום: מדוע הרמב"ם? כי כפי שהעידו "מלמד התלמידים" והרשב"ש במלחמת מצווה, וכפי שזועקת האמת דרך משנתו של הרב חן שאולוב – הרמב"ם הוא חוט השני המקשר אותנו למעמד הר סיני. ללכת אחריו משמעו ללכת אחר חכמה, טוהר השקפתי ויהדות של אמת. ללכת אחר מתנגדיו ושלל ה"פוסקים" המאוחרים, משמעו לבוסס בבורות, באלילות ובמינות שעקרו את דת משה מעם ישראל. . מקור: ספר מלמד התלמידים הקדמה. ספר מלמד התלמידים פרשת בא. ספר מורה הנבוכים פתיחה. ספר מלמד התלמידים ליום מתן תורה. מלחמת מצוה לייפציג תרט”ז עמוד 30. אתר משפטיו לנגדי. אתר אור הרמב"ם.

*שאלה: מי אמר שעלינו לקבל את פסיקותיו והשקפותיו של הרמב"ם כסמכות הבלעדית, ולא ללכת אחר "פוסקים" ו"ראשונים" אחרים (כדוגמת רש"י, בעלי התוספות או השולחן ערוך שפסק לפי ספר הזוהר הפרו-נוצרי), כפי שנהוג היום ברוב עולם התורה* . תשובה: ההולכים אחר השקפת האמת אינם בוחרים ברמב"ם מתוך "העדפה אישית" או כעוד פוסק על מדף הספרים. הבחירה ברמב"ם היא בחירה אבסולוטית בדת משה, שכן הוא היחיד ששימר את תורת השכל ואת קבלת חז"ל הטהורה. ההיסטוריה מוכיחה שכל מי שעיניו בראשו מקרב גדולי ישראל האמיתיים, ידע להציב את הרמב"ם כסמכות העליונה ולבטל את מתנגדיו, כפי שמוכח מדבריהם החד-משמעיים של חכמי ספרד הראשונים: . 1) עדותו של רבי יעקב אנטולי בספר "מלמד התלמידים": רבי יעקב אנטולי, מגדולי חכמי פרובנס, הכיר מקרוב את ההרס שהותירו אחריהם אותם "ראשונים" שלא ידעו בין ימינם לשמאלם במדעי השכל. בספרו "מלמד התלמידים", הוא קובע נחרצות כי הרמב"ם איננו רק פוסק, אלא שליח ההשגחה בדורות האחרונים כדי להציל את התורה משכחה ומאלילות. הוא מגדיר את אלה החולקים על הרמב"ם כפתיים וחסרי דעת, ומבהיר (ספר מלמד התלמידים הקדמה): “… ואני התאמצתי עם טרדת עסקי בעולם ללמוד לפני החכם הנזכר לרגעים רחוקים עד שפקח מעט עיני לראות ולהביט ספר הרב רבנו ר’ משה בר’ מימון זצ”ל הוא ספר מורה הנבוכים אבל הוא פוקח עורים לחזות בנועם י”י ולבקר בהיכלו בדרך הדרישה הראויה ובהסיר הספר ההוא קצת הסנורים מעיני נתתי את לבי לדרוש ולחקור קצת כתבי התורה”. ע”כ. . עוד כתב במקום אחר (ספר מלמד התלמידים פרשת בא): “… ועל הדרך הנזכר ראוי לדון לזכות כל מי שנודע בחכמה וביראת שמים, לא כדרך המדברים סרה על אנשים ידועים וחכמים. ולפי שהמדברים ההם משימים כונתם להשיב עליהם ולדחות דבריהם, אינם משיגים כונת דבר מדבריהם אבל יכשלו בם ויחזיקו בדעות רעות ונפסדות. ועליהם אמר החכם, “משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו”. והרעה ההיא הם הזיופים אשר בידיהם שהם מוכנים לצרתם ולרעתם כמו שאמר הרב המורה בפתיחת ספרו. ועליהם אמר גם כן עושר שמור לבעליו לרעתו וכל הפסוקים הנמשכים למשיב רעה תחת טובה נאמרים על ענין זה. . וסוף דבר החכם בזה אוהב פשע אוהב מצה מגביה פתחו מבקש שבר עקש לב לא ימצא טוב ונהפך בלשונו יפול ברעה. ונהפך בלשונו נאמר על המדבר רע באנשים המדברים טוב והמחרפים אותו בספרו. וכונתי בזה על המדברים סרה על איש האלהים הרב רבינו משה בר מימון ז”ל עד שאמרו לרע הבנתם שהוא כפר בתחיית המתים, חלילה חלילה לו כי הוא דיבר ברוח הקודש [=לא באמת. משמתו נביאים אחרונים נסתלקה רוח הקודש. ושגגת קולמוס מפי השליט היא] וברוח חכמה בכל מה שדיבר בענינים אלה, והמבין את לחשיו ידע כי הוא הלך בדרך הנביאים והכתובים. ואלו היו דוד ואסף בדורותיהם היו מדברים הרעים האלה עליהם מה שדברו על הרב רבינו לפי שהם בני בלי לב“. ע”כ. . ומה שכתב, “כמו שאמר הרב המורה בפתיחת ספרו“, כוונתו למה שכתב רבינו וראה וזיהה היטב את הנולד. וכתב בלשון הזו (ספר מורה הנבוכים פתיחה): “אבל המבולבלים [=כמו כל שחיקי העצמות אשר דיברו כנגד רבינו, וכן המון כלבים אילמים שבדורינו], אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [וחושבים גם שהם ‘חכמי ישראל’] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא ‘מדע’ באמת. הם יירתעו [=כמו נחמן שנרתע מאוד, כפי שאפשר לראות כיצד דיבר רע מאוד נגד רבינו והרחיק] מפרקים רבים ממנו [=מפרקי ספר מורה הנבוכים], ומה מאוד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מתוצאה של לימוד חכמת האמת והבנה שדברי רבינו הרמב”ם הם האמת הברורה, אז] תתגלה פסולת הסיגים שבידם, סגולתם ורכושם המיועד לאידם“. ע”כ. . שוב ראיתי שכתב בספר מלמד התלמידים הנזכר (ספר מלמד התלמידים ליום מתן תורה): “… וכדי שישאר המאמר בדרך רמז כפי מה שבאו מאמרים הרבה בתורה ובדברי רבותינו ז”ל וביאור הדבר הזה הי’ נעלם מרוב חכמי תורתנו כמו שהי’ גם כן נעלם רוב דברי האמתות הנרמזים בתורה ובתלמוד עד שקם הרב רבינו משה ב”ר מימון זצ”ל שקם אב בתורה אב בחכמה בישראל ובאר דברים נפלאים מהם יבינו המבינם עד שיגלו לנו קצת סתרי התורה והתלמוד ואם הוא הזכיר מעט מהסתרים ההם בספרו הנכבד במעט הדבש הזה אורו עיני התלמידים ותפקחנה לראות ולהביט מה שלא היו שמים אליו לא לב ולא עין לפי שהוסרו בדברו הטוב הסנורים הרעים שהיו מבדילים בין הראות והנראה”. ע”כ. . דברי רבי יעקב אנטולי מוכיחים כי זלזול ברמב"ם או העדפת "פוסקים" ששגו בהגשמת האל, אינם מחלוקת הלכתית לגיטימית – אלא כפירה פשוטה ועמוקה של אנשים המסרבים להכיר באמת השכלית. .

כותב: חן כהן פרשת השבוע: שופטים "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, ט"ו) פרשת שופטים עוסקת בכוח. כוחו של המלך, כוחם של השופטים, כוחו המדומה של הקוסם, סמכותו של הנביא וכוחו של הצבא בשעת מלחמה. אולם התורה אינה מעניקה כוח לאדם בלי להציב לו גבול. להפך, ככל שהאדם מתרומם למעמד גבוה יותר, כך התורה דורשת ממנו יותר ענווה, יותר אחריות ויותר כפיפות לחוקיה. התורה מצווה אותנו להעמיד מלך ראוי: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו". הבורא הוא הבוחר, והעם הוא המצווה להעמיד את המנהיג ולקבל את הנהגתו. אולם הבחירה במלך אינה הופכת אותו לבעלים על העם, ובוודאי שאינה מעמידה אותו מעל התורה. המלך נבחר כדי לשרת את עמו על פי ערכי התורה, לא כדי שהתורה תשרת את רצונותיו. לכן התורה מזהירה אותו שלא ירבה לו סוסים, נשים, כסף וזהב, ומחייבת אותו לכתוב לעצמו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו. המטרה נאמרת בפירוש: "לבלתי רום לבבו מאחיו". גם כאשר הוא יושב על כיסא המלכות, הוא עדיין אחד מאחיו. הרלב"ג מסביר שרדיפת הממון עלולה להביא את המלך לקחת כסף שלא כדין, להתגאות ולסור מדברי התורה. זהו מבחנה האמיתי של הנהגה: לא כיצד מנהיג מתנהג כאשר הוא מבקש להיבחר, אלא כיצד הוא מתנהג לאחר שהכוח כבר נמצא בידיו. מלך ראוי חייב לזכור כי הכיסא איננו שלו, המדינה איננה רכושו והעם איננו צבאו הפרטי. אם הוא מתחיל לחשוב שבחירתו מעניקה לו היתר להמרות את פי הבורא, לזלזל בחוק, לפגוע במשפט או להגביה את לבבו מאחיו - באותו רגע הוא שוכח לשם מה נבחר. מנהיגות שאינה מרוסנת בענווה, בחוק וביראת שמים עלולה להפוך במהירות לעבודת האדם את עצמו. מכאן עוברת הפרשה אל סוג אחר של כוח - כוחם המדומה של הקוסמים, המעוננים, המנחשים, בעלי האוב והדורשים אל המתים. גם בימינו לא חסרים אנשים המבטיחים לגלות את העתיד באמצעות קפה, קלפים, מספרים, 'אנרגיות', חלומות או מסרים נסתרים. לעיתים הם מבטיחים זיווג, פרנסה, רפואה, הצלחה או הגנה, ולעיתים הם דורשים כסף תמורת הבטחה שאין בידם לקיים. הרמב"ם כותב בהלכות עבודה זרה כי הדברים הללו הם "דברי שקר וכזב", וכי אין ראוי לישראל, שהם "חכמים מחוכמים", להימשך אחר ההבלים האלה. הרלב"ג מתאר כיצד בעל האוב עושה פעולות ואומר דברים עד שהשואל מדמה לעצמו כי המת מדבר עמו בקול נמוך. זהו תיאור חד של מנגנון ההטעיה: האדם מגיע מפוחד, מבולבל או מיואש, ומישהו מנצל את מצבו כדי לגרום לו לשמוע את מה שהוא מבקש לשמוע. מול כל אלה אומרת התורה: "תמים תהיה עם ה׳ אלהיך". תרגום אונקלוס מתרגם: "שלים תהי בדחלתא דה׳ אלהך" - היה שלם ביראת ה׳ אלוהיך. תמימות איננה עצימת עיניים, ויראת שמים איננה ויתור על השכל. האדם השלם איננו רץ אחרי כל מי שמבטיח לו ישועה, הוא עובד את הבורא, מפעיל את שכלו, בודק את המציאות ונושא באחריות למעשיו. הדברים מקבלים משנה תוקף עם כניסתנו לחודש אלול. זהו חודש של סליחות, חשבון נפש ותשובה, ולא חודש של חיפוש קיצורי דרך. רב סעדיה גאון מלמד בספרו "האמונות והדעות" כי לתשובה ארבעה גדרים: עזיבת החטא, חרטה, בקשת סליחה והחלטה שלא לשוב עוד אל החטא. אין כאן קמע, הבטחה או תשלום למי שיתקן את מעשינו במקומנו. האדם עצמו נדרש לעמוד לפני הבורא, להתוודות, לתקן את דרכיו ולקבל אחריות. בחודש אלול אין לאדם מה לחפש בקברי צדיקים. לא שם נמצאת התשובה, לא משם תבוא הישועה ואין לאדם צורך להיקשר במת או לבקש ממנו שיעמוד כמתווך בינו לבין הבורא. הרמב"ם פוסק בהלכות אבל: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (הלכות אבל ד׳, ד׳). הדרך הראויה לזכור צדיק איננה לפקוד את קברו, לבקש ממנו בקשות או לייחס לו כוחות, אלא ללמוד את דבריו, להכיר את מעשיו וללכת בדרך הישרה שלימד בחייו. בספר המצוות מונה הרמב"ם את התפילה כמצווה המופנית אל הבורא, ובמצוות לא תעשה הוא אוסר לדרוש אל המתים. גם ביסוד החמישי מי"ג העיקרים הוא קובע שאין להפוך שום נברא לאמצעי המתווך בין האדם לבין אלוהים: "אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו". חודש אלול קורא לאדם החי לעמוד בעצמו לפני אלוהים חיים, להתוודות על חטאיו, לעזוב את דרכו הרעה ולתקן את מעשיו. קבר אינו מכפר, צדיק שמת אינו ממלא משאלות ושום אדם אינו יכול לעשות את עבודת התשובה במקומנו. רבנו בחיי כותב בשער הביטחון: "שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה ולא לזולתו כי אם ברשות הבורא יתברך". זהו מוסר חותך: לא המלך, לא הקוסם, לא הצדיק ולא שום אדם מחזיקים בכוח עצמאי להושיע אותנו. אין הכוונה לשבת בחיבוק ידיים. האדם חייב לפעול בדרך הטבע, לעבוד, להיבדק אצל רופא, להתכונן, להילחם בעת הצורך ולעשות את חובתו, אך אסור לו להפוך את האמצעי לאליל ואת האדם לבעל הכוח. הפרשה עוסקת גם בנביא האמת ובדרך שבה בוחנים את דבריו. התורה אינה אומרת לקבל כל אדם כריזמטי המכריז כי קיבל מסר מן השמים. היא קובעת מבחנים ברורים ואף מזהירה מפני נביא המדבר בשם ה׳ דבר שלא נצטווה לומר. חז"ל לימדו: "משמתו חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" (סוטה מח ע"ב). לכן אין בידינו כיום נביא מוחזק ומוכר שנבחן על פי תנאי התורה. אדם המספר על חלום, תחושה, גילוי או מסר שקיבל איננו נעשה משום כך נביא. הנביא מיכה כבר הזהיר מפני החיבור המסוכן בין שררה, כסף ודת: "ראשיה בשוחד ישפוטו, וכהניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקסומו, ועל ה׳ ישענו לאמור: הלוא ה׳ בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה". השימוש בשם הבורא אינו מכשיר שוחד, קוסמות או מסחר בפחדיהם של בני האדם. לעיתים דווקא מי שמרבה לדבר בשם שמים חייב להיבדק בזהירות רבה יותר. מכאן אנו מגיעים אל המשפט. תרגום אונקלוס מתרגם "שופטים ושוטרים" - "דיינין ופורענין". אין די בדיין שיודע לומר דברים נכונים, חברה מתוקנת זקוקה גם למערכת שמסוגלת לקיים את הדין ולאכוף אותו. אך לפני האכיפה מוכרחה להיות חקירה אמיתית, שמיעת עדים ושמיעת שני הצדדים. התורה קובעת: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת... על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר". הרלב"ג מחדד שאין בכוחו של עד יחיד להקים לבדו דבר המחייב גוף או ממון. התנא שמעון בן שטח אומר במשנה: "הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר" (אבות א', ט'). בית דין אינו חותמת גומי ואינו פוסק על סמך רושם, שמועה, כותרת או לחץ ציבורי. עליו לחקור, לבדוק סתירות ולהבחין בין מה שאדם יודע לבין מה שהוא משער. הרמב"ם פוסק שאסור לדיין לשמוע את דבריו של אחד מבעלי הדין שלא בפני חברו, אפילו דבר אחד. כאשר שומעים צד אחד בלבד, המחשבה כבר מתחילה להתעצב לפי גרסתו, והצד השני נכנס אל הדיון כשהדיין איננו עוד נקי בדעתו. לכן החלטה שמתקבלת בלי עדים, בלי ראיות ובלי שמיעת שני הצדדים איננה "משפט צדק" רק מפני שמישהו בעל סמכות הכריז עליה ככזאת. צדק איננו התוצאה שרצינו לקבל, צדק הוא גם הדרך הזהירה, הישרה והנקייה שבה הגענו אל התוצאה. לבסוף עוסקת הפרשה במצב מלחמה. התורה אינה מתעלמת מן המציאות. היא יודעת שיש אויבים, שיש סכנה ושלעיתים אין מנוס ממלחמה. אולם גם בשעת מלחמה היא אינה מתירה לאדם להסיר מעליו כל גבול. לפני הלחימה נאמר: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום". בעת המצור נאסר להשחית עצי מאכל ללא צורך: "לא תשחית את עצה". גם בתוך סערת הקרב, התורה דורשת מן האדם להבחין בין צורך צבאי לבין נקמה, בין הכרעה לבין השחתה. אין פירוש הדבר שעלינו להיות חלשים מול אויבינו. להפך, התורה מצווה את הלוחם שלא לפחד ושלא להיבהל, והרמב"ם כותב שמי שנכנס למלחמה צריך להישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה. אולם כוח צבאי יהודי איננו נמדד רק ביכולתו לנצח, אלא גם ביכולתו להישאר כפוף למוסר בשעה שבה קל כל כך לאבד אותו. זהו החוט המחבר את פרשת שופטים כולה: אין מלך מעל התורה, אין קוסם מעל השכל, אין מת העומד בין האדם לבין הבורא, אין נביא ללא בחינה, אין משפט ללא עדים ושמיעת הצדדים ואין מלחמה המבטלת את הגבולות המוסריים. בחודש אלול עלינו לזכור: אין תשובה בלי אחריות, אין משפט בלי אמת, אין הנהגה בלי ענווה, אין אמונה בלי דעת ואין ניצחון אמיתי אם בדרך אליו איבדנו את עצמנו. שבת שלום ומבורך. 🕎

זמני השבת

איפה גדולי ישראל לראות את הבעיה בעם ישראל - למה אתם לא מבינים שקללות התורה באו עלינו בעבור עבודה זרה

יש לך ילדים קטנים משגעים אותך - לא מתנהגים יפה - מה עליך לעשות - להבין את המהלכים שהבורא בונה למענך

משפטיו לנגדי - הרב חן שאולוב שליט"א pinned a photo

*קרן החגים – עוזרים למשפחות לעבור את החג בכבוד* לקראת החגים אנו יוצאים במבצע מיוחד לסיוע למשפחות המתמודדות עם קושי כלכלי, כדי שגם הן יוכלו להיכנס לחג בכבוד, בשמחה ובלי דאגה כיצד למלא את שולחן החג. יש משפחות שעבורן קניית מצרכים בסיסיים, בשר, יין, בגדים לילדים ושאר צורכי החג היא הוצאה כבדה מאוד. בתרומה שלנו אנחנו יכולים להעניק להן הרבה יותר מסל מזון — אנחנו מעניקים להן *כבוד, רוגע ושמחת חג*. כל תרומה מצטרפת לעוד תרומה, וביחד אנו יכולים להגיע לעוד משפחה ולעוד בית. *פותחים את הלב לקראת החג ומסייעים למשפחות לחגוג בכבוד.* כל סכום מסייע. כל שותפות חשובה. וכל תרומה יכולה לשמח בית שלם. *לתרומות* *ביט:* 055-688-1423 *העברה בנקאית:* בנק מזרחי טפחות שם החשבון: *משפטיו לנגדי* מספר סניף: *420* מספר חשבון: *609582* *תרמו עכשיו והיו שותפים במצווה הגדולה של החזקת משפחות נזקקות ושמחת החג.* תזכו למצוות ולשנים רבות, טובות ומבורכות.

עזרא הסופר בוכה על הצרות - שכניה אומר לו - מה אתה בוכה - צריכים לעשות תשובה!!

למה אסור להתחתן עם גויה? לא תאמינו!!

אין חנופה למינים!! אין יפויי מולם!!

האם מותר לאכול עוף בחלב - מתי האיסור הזה חל - מדוע הבורא החמיר בתורה בעניני בישול בשר וחלב

אנחנו אשמנו - אנחנו חטאנו - הבורא הוא השלם - אנחנו חסרים - תמיד הבעיה היא אצלנו!!

כותב: חן כהן פרשת השבוע: ראה “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה” (דברים י״א, כ״ו) פרשת ראה ממשיכה את דבריו של משה רבנו אל עם ישראל, רגע לפני הכניסה לארץ. לאחר שנים של נדודים במדבר, עומד העם להיכנס לחיים חדשים של עצמאות, התיישבות ואחריות. דווקא בנקודת המעבר הזאת מציב משה בפני העם שתי דרכים: דרך הברכה ודרך הקללה. הפרשה פותחת במילה “ראה”. לא רק שמע או קבל, אלא התבונן והבן מה מונח לפניך. הספורנו מסביר שהברכה והקללה הן שתי תוצאות הנמצאות לפני האדם “להשיג כפי מה שתבחרו”. האדם אינו נתון לגורל עיוור, אלא נדרש לבחור בדרך שבה ילך ולשאת באחריות לתוצאות בחירתו. כך פוסק הרמב״ם בהלכות תשובה: “רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו” (הלכות תשובה ה׳, א׳). הברכה והקללה אינן מתארות כוח מסתורי הפועל על האדם ללא קשר למעשיו. הן מבטאות את תוצאותיהן של שתי דרכים שונות. הברכה אינה סגולה שממתינים לה, והקללה אינה גזירת גורל שאי אפשר לשנותה. האדם בוחר, פועל ומעצב במעשיו את הדרך שבה הוא מתקדם. אולם כדי לבחור נכון, לא די לראות. צריך גם לדעת להבחין בין אמת לשקר. בפרשה מופיע אדם המציג את עצמו כנביא, נותן אות או מופת ומבקש להסית את העם לעבוד אלוהים אחרים. התורה אינה מתרשמת מן המופת ואומרת: “לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא”. אונקלוס הגר מתרגם: “לָא תְקַבֵּיל לְפִתְגָמֵי נְבִיָּא הַהוּא” - אל תקבל את דבריו. השמיעה כאן אינה פעולה של האוזן בלבד, אלא קבלת הדברים כאמת והליכה בעקבותיהם. גם אם האדם ראה דבר מרשים, עליו לבחון מה מבקשים ממנו לעשות ולאן מבקשים ממנו ללכת. הרמב״ם מונה את האיסור להישמע למתנבא בשם עבודה זרה כמצוות לא תעשה כ״ח. הוא מדגיש שאין לבקש מאותו נביא אות נוסף ואין להתפעל מן המופת שהוא מציג. ברגע שדבריו מובילים לעבודה זרה או לעקירת התורה, אין למופת כל מעמד של הוכחה. בהלכות יסודי התורה כותב הרמב״ם: “משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף” (הלכות יסודי התורה ח׳, א׳). אמונת ישראל אינה עומדת על סיפורי פלאים, התרשמות רגעית או מעשים שאינם מובנים לאדם. אות יכול לעורר התפעלות, אך התפעלות אינה הוכחה לאמת. זו גם משמעות ההתנגדות החריפה לעבודה הזרה בפרשה: “אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם”. הרמב״ם מונה זאת כמצוות עשה קפ״ה וכותב שהמטרה היא שלא להותיר לעבודה הזרה רושם. התורה אינה מבקשת רק להחליף אליל אחד באחר, אלא לעקור תפיסה המעניקה כוח אלוהי לפסלים, למקומות, למופתים ולכוחות מדומיינים. ההתנגדות לעבודה זרה אינה מסתיימת בשבירת פסלים. היא דורשת מן האדם שלא להכניס אל תוך עבודת אלוהים מנהגים ורעיונות שמקורם בעבודה הזרה, גם כאשר הם מוצגים כמעשים רוחניים או עטופים בלשון דתית. לכן מזהירה התורה: “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”. הרמב״ם מונה כאן שתי מצוות נפרדות בספר המצוות: מצוות לא תעשה שי״ג - שלא להוסיף על התורה, ומצוות לא תעשה שי״ד - שלא לגרוע ממנה. התורה דורשת נאמנות לשני הכיוונים. אסור לבטל דבר שנצטווינו בו, אך אסור גם להוסיף על התורה רעיונות ומעשים ולהציג אותם כאילו ניתנו מאת אלוהים. בהלכות ממרים מדייק הרמב״ם שחכמים רשאים לקבוע תקנות, גזירות וסייגים כדי לשמור על התורה, אך עליהם להודיע שמדובר בתקנת חכמים. האיסור הוא “להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה” (הלכות ממרים ב׳, ט׳). יש כאן יסוד של יושר דתי. לא כל מנהג הוא מצווה מן התורה, לא כל אמונה עממית היא עיקר באמונה ולא כל פחד שאדם התרגל אליו הוא רצון אלוהים. מי שמוסיף על התורה ומציג את דבריו כדברי אלוהים אינו מחזק את התורה, אלא מטשטש את גבולותיה. אולם התורה אינה מסתפקת באזהרה מפני נביא השקר ומפני הוספת דברים. היא מלמדת גם כיצד יש לברר טענה חמורה. בעניין עיר הנידחת נאמר תחילה: “כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ”, אך השמיעה לבדה אינה מספיקה. התורה ממשיכה: “וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב, וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר”. הרמב״ם מונה זאת כמצוות עשה קע״ט - לחקור היטב את עדות העדים. במסכת סנהדרין למדו חכמים מן הפסוקים את שבע החקירות שבהן בודקים את העדות: באיזו שנה, באיזה חודש, באיזה יום, באיזו שעה ובאיזה מקום. אין מסתפקים ברושם כללי, אלא בוחנים את הפרטים ומחפשים אם יש בעדות סתירה או דופי (סנהדרין מ׳ ע״א). הפסוק עוסק בהליך משפטי ובחקירת עדים, אך הוא מלמד גם יסוד מוסרי חשוב: שמועה עדיין איננה ידיעה, חשד עדיין אינו עובדה, וחזרה מרובה על טענה אינה הופכת אותה לאמת. לפני שמכריעים בדבר חמור, חייבים לדרוש, לחקור ולשאול היטב. בספר חובות הלבבות, בשער הייחוד, נשאלת השאלה האם האדם חייב לחקור בענייני האמונה בדרך העיון. התשובה ברורה: “כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה והדומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברה השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו”. בהמשך נאמר כי “המתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה” (שער הייחוד, פרק ג׳). אין הכוונה לחקירה שמטרתה ללעוג לאמונה או לעקור אותה, אלא לאמונה שאינה מפחדת מן השכל. אדם אינו נדרש להסתפק בחזרה על דברים ששמע מאחרים. ככל שכוחו מאפשר לו, עליו ללמוד, לשאול, להתבונן ולהבין במה הוא מאמין ומדוע. דווקא משום כך “לא תוסיף ולא תגרע” משלים את חובת החקירה. החקירה אינה רשות להמציא תורה חדשה, אלא דרך לברר את האמת ולהבחין בין דברי התורה לבין רעיונות שהודבקו אליה במשך הזמן. השכל אינו בא להחליף את התורה, אלא לסייע לאדם להבין אותה, לדייק בה ולא לייחס לה דברים שלא נאמרו בה. ההתנגדות לעבודה הזרה מגיעה בפרשה גם אל קדושת גופו של האדם: “בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת”. הרמב״ם מונה את איסור ההתגודדות כמצוות לא תעשה מ״ה. הוא מסביר שנאסר עלינו לשרוט את הגוף על המת כפי שנהגו עובדי העבודה הזרה. את האיסור לעשות קרחה בראש על המת הוא מונה כמצוות לא תעשה קע״א. התורה אינה אוסרת על האדם לכאוב ואינה מבקשת ממנו להתעלם מן האובדן. האבל הוא תגובה אנושית טבעית, ויש לו מקום בהלכה. אולם גם לכאב יש גבול: אין להפוך את הצער להשחתת הגוף, ואין לאמץ מנהגים אליליים מתוך ייאוש. הפסוק פותח במילים “בנים אתם” וממשיך “כי עם קדוש אתה”. קדושת האדם אינה נמצאת רק בבית הכנסת, בתפילה או בלימוד. גם הגוף שייך לעבודת אלוהים, ולכן אין לפגוע בו כחלק מטקס דתי או מתוך סערת רגשות. האדם רשאי לבכות ולהתאבל, אך הוא אינו רשאי לאבד את כבודו ואת קדושת גופו. כך מתחברים הנושאים השונים בפרשה לקו אחד: האדם נדרש לראות את הדרכים שלפניו, לבחור בדרך הברכה, לחקור את האמת, לדחות נביא שקר ועבודה זרה, לשמור על גבולות התורה ולא לפגוע בגופו בשם מנהג דתי. האמונה אינה דורשת מן האדם לעצום את עיניו, אלא להפך - לראות, לשאול, לברר ולבחור. אמת אינה זקוקה לתוספות, למופתים מדומים או לפחדים כדי לעמוד. פרשת ראה מלמדת אותנו שלא די לראות - צריך להבין. לא כל מה ששומעים צריך לקבל, לא כל מופת מוכיח אמת, לא כל מנהג הוא מצווה ולא כל כאב מתיר לאדם לפגוע בעצמו. הברכה מתחילה כאשר האדם משתמש בשכלו, שומר על נאמנותו לתורה ובוחר לחיות בדרך של אמת, דעת ואחריות. שבת שלום ומבורך. 🕎

זמני השבת

באו עליך ייסורים - קשיים - אל תשליך את הדברים על אחרים!! אלא מיד תעשה תשובה!!