המכון למחקרי ביטחון לאומי - INSS

לא רק הנזק המיידי: מה מלמדות תקיפות הסייבר נגד תשתיות המים בארצות הברית? חוקרת תחום התודעה והשפעה הזרה במכון, עמית כהן, כותבת: גל תקיפות הסייבר האחרון נגד מערכות מים בארצות הברית לא הוביל, ככל הידוע, לזיהום מי השתייה או להשבתה נרחבת. עם זאת, בחינת האירועים רק לפי הנזק המיידי מחמיצה את משמעותם. בחלק מהמקרים שונו סיסמאות והגדרות, מפעילים נותקו ממערכות השליטה ונגרמו שיבושים תפעוליים, ובהם אובדן לחץ והצפות. גישה כזו מאפשרת לתוקף לא רק להפריע לשירות, אלא גם ללמוד את מבנה המערכת ואת תגובת מפעיליה. זהות התוקף טרם נקבעה רשמית, אך גורמים אמריקניים בוחנים קשר לפעילות איראנית מוכרת. באפריל 2026 הזהירו ה־FBI ושותפיו כי גורמים המזוהים עם איראן מנצלים בקרים תעשייתיים המחוברים לאינטרנט במגזרי תשתית אמריקאיים. בעבר תיעדו הרשויות גם פעילות של CyberAv3ngers המזוהה עם משמרות המהפכה, שבמסגרתה נמחקו תוכניות הפעלה מבקרים, הוטענו במקומן תוכניות אחרות ונחסמה גישת המפעילים. התקדים הישראלי ממחיש את הסיכון. באפריל 2020 יוחסה לאיראן חדירה למספר מתקני מים וביוב בישראל. לפי פרסומים, התוקפים השתלטו על מערכות הפעלה, העבירו משאבה ממצב אוטומטי להפעלה רציפה ובמקרה אחר גרמו להפסקתה הזמנית. החשש היה ששינוי פרמטרים ישבש את אספקת המים או יוביל למינון שגוי של כלור; דיווחים מודיעיניים אף טענו כי זו הייתה אחת ממטרות התקיפה, אך לא נגרם נזק לאיכות המים. המקרים אינם מוכיחים ייחוס לגל הנוכחי, אך הם מראים כיצד חדירה מוגבלת בשגרה יכולה להפוך בעת הסלמה ליכולת שיבוש ולמנוף לחץ אסטרטגי.

עוקף הורמוז? ההימור האסטרטגי הבעייתי של איחוד האמירויות חוקר המכון יואל גוז'נסקי כותב: במשך שנים השקיעה איחוד האמירויות הערביות בצינור הנפט המחבר את שדות הנפט של אבו-דאבי לפוג'יירה, אחת משבע האמירויות המרכיבות את הפדרציה, הממוקמת מחוץ למפרץ ועל חוף מפרץ עומאן. כעת, ברקע המשבר סביב מצר הורמוז שמשנה את מפת הסחר והאנרגיה של המפרץ, נראה כי זו הייתה רק תחילת הדרך. איחוד האמירויות הערביות מקדמת כעת תוכנית שאפתנית להקמת נמל חדש והרחבת מתקני המכולות בפוג'יירה, ובמקביל נבחנת גם הרחבת יכולת הזרמת הנפט אליה באמצעות תשתיות צנרת נוספות (צינור הנפט אבו דאבי–פוג'יירה מאפשר בשלב זה הזרמה של כ-1.5 מיליון חביות נפט ביום מחוץ למפרץ והיה גם הוא יעד להתקפות איראניות). המטרה של אבו-דאבי ברורה: להגדיל את כמות הנפט שהיא מייצאת בנתיב "עוקף הורמוז" ולהפחית את התלות בנמל ג'בל עלי – מרכז הסחר החשוב ביותר במזרח התיכון – שנמצא בתוך המפרץ ונפגע קשות בכל פעם שמצר הורמוז נסגר או מאוים (גם מתקני הנמל נפגעו על-ידי איראן). אלא שהמהלך הזה יוצר פרדוקס אסטרטגי. ככל שפוג'יירה תהפוך לשער הימי החלופי של איחוד האמירויות, כך היא תהפוך גם ליעד אסטרטגי עבור איראן. אם בעבר הורמוז היה צוואר הבקבוק המרכזי של הסחר האזורי, הרי שבעתיד פוג'יירה עצמה עלולה להפוך ל"נקודת התורפה החדשה". ריכוז של נמלים, מסופי נפט, מתקני אחסון, צינורות ותשתיות לוגיסטיות באזור אחד עשוי אמנם להגביר את החוסן הכלכלי של האמירויות, אך גם להגדיל את הפיתוי לתקוף אותו בעת משבר. הלקח הרחב יותר ברור: מדינות המפרץ אינן מוותרות על הורמוז, אך הן בונות לעצמן תוכנית גיבוי. אלא שגם תוכנית הגיבוי אינה חסינה, היא רק מעבירה את מרכז הכובד האסטרטגי מנקודת חיכוך אחת לאחרת. במילים אחרות, פוג'יירה אינה מחליפה את הורמוז, אך היא הופכת לחוליה הקריטית הבאה במאבק על חופש השיט והסחר במפרץ.

מדוע ירדן ומצרים מכילות את התקיפות האיראניות בשטחן? חוקר המכון אופיר וינטר כותב: בשבועות האחרונים התמודדה ירדן עם ירי של כ-100 טילים וכטב"מים לעבר בסיסי צבא שבהם מוצבים כוחות אמריקאיים ולעבר יעדים אזרחיים בעיר הנמל עקבה – חלקם ישירות מאיראן וחלקם ממיליציות בעיראק. רוב המתקפות יורטו (כ-85%), אך נרשמו מספר פגיעות קטלניות שהובילו להרג שלושה חיילים אמריקאים. מצרים ספגה אף היא בשבוע שעבר מתקפה ראשונה מסוגה של רחפן בנמל דמיאט, אשר פגעה ביחידת אחסון וגיזוז צפה התומכת בתשתיות יבוא גז נוזלי ואספקת גז. אף גורם לא לקח אחריות על המתקפה, אך ההנחה הרווחת היא שאיראן או שלוחיה עמדו מאחוריה. שתי המדינות העדיפו עד כה להכיל את האירועים: ירדן הזהירה שתתקוף את המיליציות בעיראק אם תותקף על ידן שוב, אך נמנעה מלהשמיע איומים ישירים דומים כלפי איראן והסתפקה בגינויים. עמדתה משקפת מגוון שיקולים: מניעת הסלמה במסגרתה תהפוך הממלכה לזירת התכתשות מרכזית עוד יותר בין איראן, ארצות הברית וישראל; חשש מפגיעה כלכלית, אשר הועצם בעקבות המתקפה על עקבה – המוצא היחיד של ירדן אל הים, מעוז תיירותי וצומת מסחרי קריטי; ורצון שלא לשחק לידי משמרות המהפכה וגורמי אופוזיציה פנימיים המבקשים לתאר את הארמון כמשת"פ של וושינגטון. מצרים נמנעה גם היא מהאשמות ומאיומים ישירים כלפי איראן. עוד לפני המתקפה בדמיאט הייתה קהיר מעורבת בתיווך בין ארצות הברית לאיראן, על בסיס התפיסה שהגעה להבנות דיפלומטיות עם טהראן תהיה זולה ואפקטיבית יותר לה ולאזור מהמשך ההתכתשות הצבאית והסלמתה. המתקפה המחישה לקהיר ביתר שאת את פגיעותה ואת פוטנציאל ההיזק במקרה של התרחבות העימות לתחומה. הגז משמש לייצור מעל 75% מהחשמל במצרים, ולכן הרס תשתיותיו עלול להוביל להפסקות חשמל בעונת ביקוש שיא במדינה ולפגיעה במוניטין שלה כמרכז אזורי אמין ויציב לסחר באנרגיה. המתקפות עשויות להתפרש כניסיון איראני ליצור טריז בין ירדן ומצרים לבין ארצות הברית וישראל. בהקשר הירדני, מדובר באיתות אפשרי לכך שהעלות הביטחונית והפוליטית של אירוח כוחות אמריקאיים עולה על תועלת הברית עם וושינגטון; בהקשר המצרי, מדובר באיתות אפשרי לכך שקשרי הגז הענפים עם חברות אמריקאיות וישראליות – המתבססים על מתקני הנזלה וגיזוז בנמליה – עלולים להפוך אותה ליעד במקרה של חידוש המערכה. נראה כי מסרי אזהרה אלה נקלטים בעמאן ובקהיר, ולעת עתה רק מחזקים את אמונתן שהכלה ודיפלומטיה עדיפים על הסלמה ועימות כדרך להגנה על יציבותן הפנימית ועל מארג האינטרסים המורכב שלהן מול וושינגטון, ירושלים וטהראן.

לממצאים המלאים של סקר הביטחון הלאומי של חודש יולי 2026 >> https://www.inss.org.il/he/publication/inss-survey-july-2026/

טראמפ עדיין רוצה עסקה, ישראל מבקשת לשמר את הלחץ   החוקר הבכיר אלדד שביט כותב:   ביקורו של רה"מ נתניהו בוושינגטון התקיים ברגע שבו הניסיון האמריקאי לקדם הסדרה עם איראן שוב התנגש בהסלמה בשטח. שיגור הטילים האיראניים לעבר כוחות אמריקאיים, התקיפות האמריקאיות-סעודיות נגד מיליציות פרו איראניות בעיראק וניסיונות הפגיעה ביעדי נפט בסעודיה, המחישו כי ההפוגה הייתה שברירית וכי המערכה עלולה לשוב ולהתרחב.   על רקע זה, הפרסומים על פעילות איראנית ב״הר המכוש״ קיבלו משמעות מיוחדת. לפי הדיווחים, נתניהו ביקש להציג לטראמפ מידע על מאמצים איראניים לקדם תשתיות גרעיניות במתחם התת קרקעי. טראמפ הגיב קודם לפגישה וקבע בראיון כי אינו זקוק לנתניהו כדי לדעת מה מתרחש באתר, והוסיף כי ראש הממשלה מעלה את הנושא משום שהוא רוצה שארצות הברית ״תישאר מעורבת״.   ההתבטאות אינה רק עקיצה אישית, אלא חושפת את ליבת המחלוקת. נתניהו מבקש להמחיש כי איראן מנצלת את המגעים ואת ההפוגות כדי לשמר ולשקם יכולות, ולכן אין למהר להסדרה חלקית. טראמפ, לעומתו, מבקש להבהיר כי תמונת המודיעין וההחלטה אם לתקוף מצויות בידיו, וכי מבחינתו האיום על הר המכוש הוא בעיקר מנוף להבאת איראן לעסקה. באותו ראיון הוא אף הדגיש כי מתקיימות עם טהראן שיחות טובות, לצד איום לפגוע באתר אם לא יושג הסכם.   שני הצדדים ביקשו לאחר הפגישה לשדר עסקים כרגיל. נתניהו הגדיר אותה מצוינת, והבית הלבן תיאר אותה כחיובית ופרודוקטיבית. אולם הפגישה התקיימה מאחורי דלתיים סגורות, ללא נוכחות עיתונאים, ללא הצהרה משותפת וללא פירוט של הבנות. הדבר אינו מעיד בהכרח על משבר, אך גם אינו מוכיח שהפערים נסגרו.   הביקור ממחיש כי המחלוקת אינה בשאלה אם למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא כיצד ומתי לסיים את המערכה. ישראל מבקשת הסדרה שתכלול טיפול במלאי האורניום, פיקוח אפקטיבי, מניעת שיקום התשתיות ומנגנון מוסכם לתגובה על הפרות. בהיעדר היתכנות להסדרה כזו, היא מבקשת לשמר גם את מרחב הפעולה לחידוש המהלכים הצבאיים. טראמפ, מנגד, שואף לתרגם את הלחץ הצבאי לעסקה שתבטיח בראש ובראשונה את חופש השיט ותאפשר לצמצם את המעורבות האמריקאית.   הצלחת הביקור תימדד אפוא לא בתיאורים החיוביים של הפגישה, אלא במידת יכולתה של ישראל להשפיע על המשך המערכה, על תנאי ההסדרה ובעיקר על יעד הסיום האמריקאי.

מרכז הנתונים של המכון למחקרי ביטחון לאומי מציג תמונת מצב המתעדכנת בזמן אמת אודות המערכה הצבאית נגד הציר השיעי בזירות השונות. תמונת המצב כוללת דשבורד ייעודי המכיל נתונים נבחרים ומלווה במפה אינטראקטיבית המתארת את המציאות בשטח. הנתונים מתעדכנים באופן שוטף ומדויק במידת האפשר בהתבסס על הערכות מודיעין גלוי ודיווחים תקשורתיים. https://www.inss.org.il/he/publication/iran-war-data/

גרעין סעודי ללא נורמליזציה: השלכות וצעדים נדרשים ראש תחום מדינות במפרץ במכון, יואל גוז'נסקי, כותב: הדיווחים על הסכם גרעין אזרחי בין ארצות הברית לערב הסעודית מציבים את ישראל בפני דילמה אסטרטגית. אם יתבררו כנכונים, ירושלים עלולה למצוא את עצמה במצב הבעייתי ביותר מבחינתה: גם סיכון גובר לתפוצה גרעינית אזורית וגם ללא ההישג המדיני של נורמליזציה עם המדינה הערבית החשובה ביותר. במשך שנים היה ברור כי התוכנית הגרעינית הסעודית אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מעסקה אזורית רחבה. וושינגטון הייתה אמורה להעניק לריאד שיתוף פעולה גרעיני אזרחי, ובתמורה הייתה ערב הסעודית מתקדמת לעבר נורמליזציה עם ישראל. אם הקשר הזה אכן מתנתק, ישראל עלולה להישאר עם המחיר – אך ללא התמורה. הסוגיה אינה עצם השימוש באנרגיה גרעינית, אלא האפשרות שסעודיה תזכה להיתר להעשיר אורניום. תקדים כזה עלול לערער את מודל איחוד האמירויות, שהתבסס על ויתור על העשרה, לעודד מדינות נוספות באזור לדרוש זכויות דומות ולהחליש את משטר אי-ההפצה. גם אם יש הבדל ברור בין איראן לבין סעודיה, תשתיות גרעיניות נשארות לאורך זמן, בעוד מנהיגים ובריתות משתנים. אולם ההתנגדות הישראלית אינה צריכה להיות פומבית. מוטב לישראל לנהל שיח דיסקרטי עם הממשל האמריקאי במטרה לצמצם את הסיכונים באמצעות פיקוח מחמיר, אימוץ הפרוטוקול הנוסף של סבא"א והגבלות על העשרה. במקביל, עליה להכיר בכך שאם העסקה האמריקאית-סעודית אכן מתקדמת, ייתכן שלא ניתן יהיה לעצור אותה – אך ניתן עדיין לעצב אותה. במקום להסתפק בניסיון לבלום את ההסכם, ישראל צריכה לנסות למנף אותו מחדש לעסקה אזורית רחבה יותר. משמעות הדבר היא בחינת צעדים מדיניים מדורגים, בעיקר בזירה הפלסטינית, שיאפשרו לסעודיה להצדיק התקדמות לעבר נורמליזציה. התנגדות בלבד עלולה להותיר את ישראל מחוץ למשחק; מעורבות פעילה עשויה להפוך מהלך בעייתי למנוף אסטרטגי. אם וושינגטון מעניקה לריאד נכס אסטרטגי כה משמעותי, על ישראל לוודא שגם היא יוצאת מן המהלך עם הישג אסטרטגי – ולא רק עם הסיכונים.

פיתוח מערכת לייזר בהספק של 500 קילו-וואט: בשורה לשדה הקרב חוקר המכון, ד"ר יהושע קליסקי, כותב: הידיעה בדבר הסכם בין משרד ההגנה של ארה"ב לבין חברת לוקהיד מרטין לשם פיתוח לייזר רב עוצמה (JLWS) בהספק של 500 קילו-וואט למטרות יירוט טילי שיוט, כטב"מים ונחילי רחפנים, הינה ידיעה בעלת משמעויות מבצעיות חשובות. מדובר בפיתוח אב-טיפוס מבצעי של מערכת ניידת ומודולרית, בעלת גמישות תפעולית בתרחישים יבשתיים או ימיים, לשם התמודדות עם כמויות גדולות של איומים אוויריים שונים המתבססים על כלים בלתי מאוישים. הפיתוח יתבצע בשלבים, תוך עלייה מדורגת בהספקים החל מ-150 קילו-וואט ועד ליעד של 500 קילו-וואט – פי חמישה מהמערכת הישראלית "אור איתן", על פי פרסומים זרים. פיתוח מערכת זו הינו לקח ממלחמת רוסיה-אוקראינה ומהמלחמה האחרונה במזרח התיכון, שבהן הופעלו כלי תקיפה בלתי מאוישים בכמויות גדולות בשדות הקרב, כאשר המענה היחיד שניתן להם הוא נשק קינטי בכמויות מוגבלות ובעלות גבוהה. למערכת הלייזר יתרונות מובנים בהשוואה למערכות הקינטיות: הלייזר הוא בלתי מתכלה, הפעלתו איננה כרוכה בחומרים מסוכנים והירי מתבצע בעלות נמוכה מאוד. זאת ועוד, הירי מתבצע במהירות האור - דבר בעל ערך מוסף בזירת הקרב המזרח תיכונית בה המרחקים בין הכוחות התוקפים לבין הכוחות המתמרנים או תשתיות ומרכזי האוכלוסייה הם מצומצמים. נוסף על כך, רום הטיסה הנמוך ויכולת התימרון של הכלים הלא מאוישים דורשים זמן תגובה מהיר בסדר גודל של מליוניות השנייה. חשוב להדגיש כי שדרוג של מערכות לייזר סיב אופטי או לייזרי מצב מוצק להספקים של 500 קילו-וואט ומעלה תוך שמירה על גמישות הפעלה, ממדי מערכת ומשקל שמאפשרים גמישות תפעולית ומבצעית בשדה הקרב, מהווים אתגר הנדסי לא פשוט עם פוטנציאל אסטרטגי שעשוי לשנות את כללי המערכה בשדה הקרב העתידי.

מנפט ועד אל-ג'זירה: האמיר ששינה את קטאר – ואת המזרח התיכון ראש תחום מדינות המפרץ במכון, יואל גוז'נסקי, כותב: מותו של האמיר האב, חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, בגיל 74, מסמן סיומו של עידן במזרח התיכון. קשה לחשוב על מנהיג ערבי אחד, מאז שנות ה־90, שעיצב מחדש את מדינתו באופן כה דרמטי. כאשר עלה לשלטון בהפיכה שקטה נגד אביו בשנת 1995, קטאר הייתה מדינת מפרץ קטנה, עשירה אך שולית יחסית. כאשר העביר את השלטון לבנו, תמים, בשנת 2013, היא כבר הייתה מעצמת גז עולמית, אחת המדינות העשירות בעולם במונחי תוצר לנפש, מתווכת בינלאומית ובעלת השפעה אזורית ובינלאומית החורגת בהרבה מגודלה. הישגו הגדול ביותר היה זיהוי הפוטנציאל האסטרטגי הטמון במאגרי הגז של קטאר והפיכתם למנוע של עוצמה לאומית. ההשקעה בתעשיית הגז הנוזלי (LNG) העניקה לקטאר עושר עצום, שאפשר לה לנהל מדיניות חוץ עצמאית ושאפתנית. באמצעות קרן ההשקעות הלאומית, השקעות ענק ברחבי העולם ודיפלומטיה פעילה, קטאר הפכה משחקן שולי לשחקן אזורי ובינלאומי מרכזי. חמד הבין שכוח אינו נמדד רק בכסף אלא גם בהשפעה. הקמת אל־ג'זירה בשנת 1996 הפכה את קטאר למעצמת תקשורת, ובהמשך גם למעצמת תיווך, המנהלת ערוצי קשר עם כמעט כל שחקן במזרח התיכון – מארצות הברית ועד איראן, ומישראל ועד חמאס. מבחינת ישראל, מורשתו מורכבת. בתקופתו נפתחו ערוצי קשר רשמיים עם ישראל, הוקמה הנציגות הישראלית בדוחה והתקיימו שיתופי פעולה כלכליים. אולם במקביל, הוא הניח את היסודות למדיניות שהפכה את קטאר לפטרונית המרכזית של חמאס ולגורם המשפיע ביותר על השיח הערבי באמצעות אל־ג'זירה, שבמשך שנים אימצה קו ביקורתי ולעיתים אף מסית כלפי ישראל. מבחינתו לא הייתה בכך סתירה: קטאר ביקשה לדבר עם כולם, ובכך למצב את עצמה כמתווכת שאי אפשר לעקוף. למרות השפעתו הרבה, אין לצפות שמותו יביא לשינוי במדיניות הקטארית. חמד אמנם המשיך להשפיע גם לאחר העברת השלטון לבנו, אך האסטרטגיה שבנה כבר הוטמעה במוסדות המדינה. האמיר תמים ממשיך כמעט ללא שינוי את הקווים שהתווה אביו: הישענות על עוצמת הגז, תיווך אזורי, ברית הדוקה עם ארצות הברית לצד קשרים עם איראן – מתוך חשש – ושימור יחסיה של קטאר עם חמאס, בעיקר כדרך להשפיע על הזירה הפלסטינית ולצבור נקודות. מותו של חמד בן ח'ליפה אינו מסמן שינוי כיוון עבור קטאר. הוא מסמן את לכתו של האיש שעיצב את זהותה האסטרטגית. קטאר של היום – על הישגיה, שאיפותיה וגם על יחסיה המורכבים עם ישראל – היא במידה רבה היצירה שלו. מי שמצפה שמותו יביא לשינוי במדיניותה כלפי ישראל, צפוי להתאכזב. המדיניות הקטארית, לטוב ובעיקר לרע, צפויה להימשך.

המדיניות הסעודית בעקבות המלחמה ראש תחום מדינות המפרץ במכון, יואל גוז'נסקי, כותב: המלחמה חידדה עבור ערב הסעודית שלושה לקחים. ראשית, איראן אמנם נפגעה, אך לא איבדה את יכולתה לאיים על מדינות המפרץ ועל תשתיות האנרגיה שלהן. שנית, מצר הורמוז נותר מנוף הלחץ האסטרטגי החשוב ביותר של טהראן, וגם לאחר ההתערבות הצבאית האמריקאית מתקשה וושינגטון להבטיח את פתיחתו המלאה ואת חופש השיט בו. שלישית, המחויבות האמריקאית לביטחון המפרץ אמנם נותרה חיונית, אך היא אינה מספקת עוד מענה מלא לאיומים שעימם מתמודדות מדינות האזור. מכאן נובעת מדיניות הגידור הסעודית. מצד אחד, ריאד ממשיכה לקדם דיאלוג עם איראן ואף מבקשת לרתום אליו את יתר מדינות המפרץ, מתוך הבנה שהפחתת המתיחות היא אינטרס ביטחוני וכלכלי ראשון במעלה. מצד שני, היא פונה לסין – לא כתחליף לארצות הברית, אלא משום שבייג'ינג היא המעצמה היחידה המחזיקה כיום במנופי השפעה משמעותיים על טהראן. סין היא שוק היעד המרכזי של הנפט האיראני, שותפתה הכלכלית החשובה ביותר, והיא גם זו שתיווכה בהסכם הפיוס בין ריאד לטהראן ב-2023. ביקורו של שר החוץ הסעודי בבייג'ינג לאחרונה הוא ביטוי למדיניות זו. מנקודת מבטה של ערב הסעודית, הפעלת ההשפעה הסינית על איראן עשויה להיות אחד הכלים הבודדים שיסייעו לרסן את טהראן ולמנוע פגיעה נוספת בחופש השיט במצר הורמוז. הפנייה לבייג'ינג אינה מבטאת כאמור התרחקות מוושינגטון, אלא הכרה בכך שבמציאות האזורית הנוכחית, גם ארצות הברית לבדה אינה יכולה לספק את היציבות שלה זקוק המפרץ. במובן זה, תוצאות המלחמה לא החלישו את מדיניות הגידור הסעודית – הן דווקא חיזקו אותה. ככל שהאמון ביכולתה של וושינגטון לעצב לבדה את הסדר הביטחוני האזורי נשחק, כך תגביר ריאד את מאמציה לפזר סיכונים: לשמר את הברית עם ארצות הברית, להעמיק את הקשרים עם סין, ולהמשיך בדיאלוג עם איראן. מבחינתה, אלה אינם מהלכים סותרים אלא שלושה נדבכים של אותה אסטרטגיה.