המשחק הגדול

כבר שנים רבות שראשי ממשלה יפנים עומדים בהירושימה ואומרים את אותו דבר: אסור שהירושימה תחזור ויפן שומרת על ״שלושת הלא״(לא לפיתוח נשק גרעיני, לא לרכישת נשק גרעיני, לא להצבת נשק גרעיני), ותמיד תשמור עליהם. ב-6 באוגוסט ראש הממשלה טאקאיצ׳י עמדה באותו מקום, אמרה כי ההרס של הירושימה ונגסאקי "must never be repeated" והצהירה שיפן ממשיכה לדבוק ב״שלושת הלא״. אבל. היא לא הבטיחה שיפן תמשיך להחזיק בהם. זו לא דקדקנות. כל קודמיה, ללא יוצא מן הכלל, ניסחו את המחויבות במפורש כלפי העתיד. טאקאיצ׳י תיארה רק את המצב הנוכחי. שלושה ימים לאחר מכן, בנגסאקי, היא חזרה על אותה עמימות בדיוק, וכשעיתונאי הציב את השאלה במפורש: האם המדיניות משתנה? תשובתה הייתה: הדיון על עדכון האסטרטגיה הלאומית עדיין מתנהל, והיא לא תקדים את הניסוח. האסטרטגיה הלאומית של יפן, כפי שהיא מנוסחת כרגע, קובעת שהמדיניות הלא-גרעינית ״תישאר ללא שינוי גם בעתיד״. אבל הם נמצאים בתהליך עדכון עד סוף 2026. ראש עיריית נגסאקי דרש מהממשלה לעמוד מאחורי העקרונות במפורש גם לעתיד. ראש הממשלה בחרה לא לענות לו. בין שני הנאומים הללו נמצאת ההתעצמות הצבאית הגדולה ביותר של יפן מאז מלחמת העולם השנייה: רכש טילים ארוכי טווח, כוונה לשנות את סעיף 9 לחוקה, יעד תקציבי מוקדם של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ״ג. התקשורת הסינית מקשרת את העמימות הגרעינית של טאקאיצ׳י להתעצמות הצבאית. יפן בונה מחדש את צבאה והיא שוקלת להוסיף מרכיב גרעיני. יפן שוקלת מחדש את יחסיה עם הפצצה.

לדונלד טראמפ אין מספיק מיירטים. אם זו הסיבה שלא תקף בסופ״ש באיראן או לא, לארה״ב יש בעיה תעשייתית שהיא מתקשה לפתור מהר מספיק. זו לא שאלה של תקציב או של רצון פוליטי, אלא בעיה פיזית, שמתנקזת כמעט כולה לרכיב אחד שיושב בליבו של כמעט כל טיל אמריקני: מנוע דלק מוצק. המלחמה עם איראן כבר נתנה טעימה מהבעיה. היא שרפה חלק ניכר מהמלאי האמריקני בתוך שבועות: לפי ניתוח של מכון המחקר CSIS מאפריל, כמעט מחצית ממיירטי הפטריוט אזלו, ומעל מחצית ממיירטי ה-THAAD, מערכת היירוט מפני טילים בליסטיים לטווח בינוני. אלה מספרים שמעמידים בסימן שאלה את יכולת ההגנה האווירית של ארה״ב במלחמה ממושכת יותר, ובוודאי מול יריב בסדר גודל של סין. אבל הבעיה היא יותר ממלאי נמוך - היא בייצור. ובמיוחד הייצור של מנועי דלק מוצק. ייצור מנוע דלק מוצק הוא תהליך איטי, יקר ומסוכן. המחמצן, הדלק והכימיקלים מעורבבים יחד לחומר אחד, וכל שינוי קטן בתהליך, אפילו החלפה של ספק בודד לאחד המרכיבים, מחייב הסמכה מחדש של קו הייצור כולו כדי לוודא שהדלק עדיין עומד בדרישות. הסמכה כזאת יכולה להימשך שנים, ועד שהיא לא מסתיימת פשוט אין ייצור חדש. כדי להמחיש כמה איטי התהליך: נורת׳רופ גראמן החלה כבר ב-2017 בניסיון להפוך לספק המחמצן השני בארה״ב, קיבלה הסמכת מעבדה ב-2021, ותשע שנים אחרי היציאה לדרך עדיין לא הגיעה להסמכה מבצעית מלאה. שנים של ניוון הבסיס התעשייתי יצרו מצב בו שרשרת האספקה תלויה במספר קטן של ספקים, לעיתים רק אחד. לדוגמה, יש רק ספק אחד של אמוניום פרכלורט למערכת הביטחון האמריקנית. פרכלורט הוא המחמצן הנפוץ במנועים מודרניים, ובלעדיו אין דלק מוצק. בכל ארה״ב יש יצרן מסחרי אחד בלבד למחמצן הזה, חברת AMPAC, שמייצרת אותו במפעל יחיד בסידר סיטי שביוטה. אם המפעל יושבת, כל ייצור הטילים של ארה״ב יושבת איתה. זה לא תרחיש דמיוני. אמוניום פרכלורט הוא חומר נפיץ מאוד, והמפעלים שמייצרים אותו יושבים פשוטו כמשמעו על חבית אבק שריפה. ב-1988 עלה באש מפעל מחמצן בנבדה בעקבות ניצוץ מריתוך, והתפוצצו בו 4,500 טון אמוניום פרכלורט: מחצית מכל ייצור המחמצן של אמריקה באותה תקופה. אז לפחות היו כמה מפעלים שחילקו את הסיכון. היום נותר אחד. צמצום מספר הספקים של מערכות משנה יוצר מצב בו גם אם מחר ייכנסו לשוק עוד עשרה יצרני מנועים, קצב הייצור לא יזוז, מהסיבה הפשוטה שצוואר הבקבוק לא נמצא ביצרני המנועים אלא בקבלני המשנה: הספקים של הנחירים, של החומרים האנרגטיים, של מערכות השליטה והבקרה. אין מספיק מהם. שרשרת הערך של מנועי הדלק המוצק בנויה כמו פירמידה הפוכה. במצב תקין, ככל שמתרחקים מהמוצר הסופי אמור לגדול מספר הספקים האפשריים לכל רכיב; כאן קורה ההפך. אז מה עושים? כשאי אפשר להגדיל את הייצור מהר מקומית, מביאים חברים מבחוץ. בפברואר האחרון פרסם ממשל טראמפ אסטרטגיה חדשה למכירות נשק, לפיה ארה״ב תשתמש בהון ובביקוש זר כדי להרחיב את כושר הייצור המקומי. בתחום ההנעה הרקטית זה כבר קורה בשטח. החברה הנורווגית-פינית Nammo קיבלה מריית׳יאון חוזה לפיתוח מנוע דלק מוצק, והחלה בהקמת המפעל השמיני שלה בארה״ב, שצפוי לפעול עד סוף 2027. החברה האיטלקית Avio מקימה מפעל ראשון משלה בוירג׳יניה בהיקף של כחצי מיליארד דולר, ומתכננת לשלש את מספר המנועים שהיא מייצרת בתוך ארבע עד חמש שנים. היתרון של השתיים על פני שחקנים אמריקנים חדשים כמו אנדוריל או X-BOW הוא שהן לא מוסיפות עומס על קבלני המשנה האמריקנים העמוסים ממילא, אלא מביאות איתן שרשרת ערך שלמה ועצמאית, שיכולה גם להגדיל את הייצור מהר וגם לייצר את היתירות שחסרה בשרשרת. כאשר דנים בעתיד היחסים בין ארה״ב ובעלות בריתה, חשוב להיות מודעים גם לקשרים הללו. הבסיס התעשייתי של אמריקה לא יכול לתפקד בלי השקעה זרה שתתמוך בו.

פוסט מרתק בבלוג של קרן המטבע הבינלאומית, מבקש להבין מדוע על-אף שיבוש דרמטי באספקת הנפט העולמית עקב סגירת מצר הורמוז, העלייה במחיר הנפט לא הייתה דרמטית. החוקרים מוצאים מספר הסברים, אך בראשם: ירידה בביקוש במזרח אסיה (הנפגעת הראשונה) ושחרור נפט מהמאגרים האסטרטגים של המדינות המתועשות, בהיקף חסר תקדים. יחד אלו הצליחו למתן את ההשפעה. השאלה הגדולה עכשיו היא כמובן מה יקרה אם השיבוש במצר ימשך שבועות קדימה. גורמים בתעשיית הנפט ציפו שגם אם תהיה פתיחה מלאה של המצר, נפח התעבורה יחזור לקדמותו רק שניים או שלושה חודשים אחרי הפתיחה. https://www.imf.org/en/blogs/articles/2026/07/15/the-oil-market-absorbed-the-war-shock-but-buffers-are-running-low

חדש! ה-WSJ מדווח שטראמפ אישר עסקת גרעין עם ערב הסעודית וזה זמן טוב להעלות מהארכיון את הניתוח שעושה סדר בשאלת הגרעין הסעודית. פורסם לראשונה באוגוסט 2023. קריאה/האזנה נעימה! https://greatgame.blog/2026/07/22/%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%9e%d7%a4-%d7%95%d7%94%d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a1%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa/

סין השקיעה שני עשורים בניסיון לברוח ממצר מלאקה. הודו החליטה לעבור לגור בפתחו. למעלה מ-80 אחוז מיבוא הנפט של סין עובר דרך מצר מלאקה – צוואר הבקבוק השני בגודלו בעולם לסחר נפט אחרי הורמוז, ועורק החיים של מזרח אסיה. אסטרטגים סינים מכנים תלות זו ״דילמת מלאקה״, ובייג׳ינג בנתה מסדרונות כלכליים דרך פקיסטן ומיאנמר כדי לפתוח לעצמה גישה חלופית לאוקיינוס ההודי. אולם הדילמה לא מסתכמת רק במרכזיות של המצר לבייג׳ינג. יש גם את בעית השכנים. כ-160 ק״מ מפתח המצר יושב אי ג׳ונגל ובו כ-8,000 תושבים: ניקובר הגדול, האי הדרומי ביותר בשרשרת אנדמן-ניקובר. עד 2047, בעלות של כ-9 מיליארד דולר, הודו מתכננת להקים בו נמל, שדה תעופה אזרחי-צבאי, תחנות כוח ועיר חדשה שתצמח למאות אלפי תושבים – שכבה קבועה נוספת מעל הפיקוד הצבאי המשולב שכבר פועל באיים. עמדה כזו תיתן להודו פיקוח שוטף על התנועה במצר, ובכלל זה על ספינות הריגול הסיניות שעוקבות משם אחרי ניסויי הטילים הבליסטיים שלה. בשעת משבר העמדה תעניק להודו את היכולת להכניס את הגיאוגרפיה למשוואה האסטרטגית ולהפוך את ניקובר לבסיס מבצעי קדמי, שמרחיב את טווח הפעולה של הודו אל עומק דרום-מזרח אסיה. הודו לא בונה עוד נמל. את מה שאיראן מחזיקה בהורמוז, הודו בונה לעצמה בפתח מלאקה.

לפני ״שאגת הארי״ איראן הייתה צריכה לחשוב פעמיים על סגירת הורמוז. הודות לאיום הצבאי, מתכננים אמריקנים יכלו להניח שבכל משבר בפסיפיק, די יהיה באיום בכוח כדי להרתיע את טהרן משיבוש התנועה במצר. זה נגמר. ״שאגת הארי״ הוכיחה לטהרן שהיא יכולה לעמוד במערכה אווירית מול אמריקה ונתנה לה את השליטה במצר. זה לא משנה אם בעוד 5 שנים לא תעבור טיפת נפט אחת במצר. שעת ההחלטה לפעולה צבאית בטאיוואן תהיה, לדעתי, סביב נובמבר 2028. ואיראן הפכה לאיום הרבה יותר משמעותי בתרחיש של משבר צבאי. לא חכם לנתח את המפה של אתמול. במפה של היום ארה״ב איבדה את ההרתעה מול איראן בנושא הורמוז והיא תצטרך או להחזיר בכוח את הסטטוס הקודם או להתכונן לתרחיש של הלם כלכלי כפול - גם שיבוש התנועה במצר טאיוואן, גם סגירת מצר הורמוז.

ניסוי הטילים הסיני בדרום האוקיינוס השקט הוא תזכורת נהדרת שטאיוואן חשובה לאמריקה לא רק בגלל שבבים. הסינים ביצעו השבוע שיגור של טיל בליסטי מצוללת, לפי הערכת אנליסטים מדובר בטיל JL-3 מהצוללת Type 094. סין עובדת במרץ להגדיל ולשכלל את הארסנל הגרעיני שלה, וכחלק מזה גם בנייה של ״מכה שנייה״ ימית בצורה של צוללות. אלא שהגיאוגרפיה מקשה את החיים לסין - הימים של סין תחומים ע״י שרשרת האיים הראשונה, מה שמאפשר לאמריקנים ובעלי בריתם לנטר בקלות יחסית צוללות ושיגורים. טאיוואן היא המפתח לשיפור ההרתעה הגרעינית של בייג׳ינג: בסיס צוללות במזרח האי יאפשר לסין לשגר בחשאיות צוללות אל תוך האוקיינוס השקט, גוף מים גדול פי כמה מן הימים הסגורים של סין.

מפתיע כמו שרב באוגוסט. לפרק החדש כבר האזנתם?

🇴🇲🇮🇷 דיווח בניו יורק טיימס: עומאן העבירה לאחרונה לארצות הברית ולמדינות במערב הצעה רשמית שלפיה חברות ספנות ישלמו דמי שירות עבור מעבר במצר הורמוז. ההצעה של עומאן מבוססת בחלקה על הסדרים הנהוגים במצרי מלאקה וסינגפור, שם קרן פרטית אוספת תרומות מרצון כדי לממן את בטיחות השיט. לכאורה, גם במצר הורמוז התשלומים אמורים להיות וולונטריים, אולם גורם איראני טען כי מבחינת טהראן, התשלומים יהיו חובה

כבר שלושים שנה חוזים מומחים, אנשי צבא ומקבלי החלטות שלוחמת סייבר תכריע את מאזן הכוח בין מדינות. שמעצמות יקומו וייפלו במתקפות סייבר זו על זו, ושמבצעי סייבר יחליפו בחשיבותם את הכוח הצבאי הפיזי. זה לא קרה. המבחן האמיתי של מדינות נשאר שדה הקרב הפיזי. כלי סייבר חשובים, אבל הם לא מכריעים את גורלן של אימפריות. מדינות סופגות מתקפות סייבר, אבל הודפות את רובן. זמן השהייה של תוקף ברשת - מרגע החדירה ועד שמאתרים ומסלקים אותו - צנח מ-416 יום ב-2011 לכ-10 ב-2023. מסתבר שגם בסייבר ההגנה היא צורת הלחימה החזקה יותר. השאלה המעניינת היא למה. ודווקא עכשיו היא נעשית מעניינת יותר: מודלי בינה מלאכותית הגיעו לנקודה בה הם יכולים לבצע פעולות התקפה מורכבות ללא צורך בהתערבות אנושית. האם בינה מלאכותית תביא סוף סוף את מהפכת הסייבר המובטחת? לא בטוח. הסיבה שלוחמת סייבר לא הפכה לכלי שמכריע אימפריות היא הטרילמה החתרנית, מודל שפיתח החוקר לנרט משמייר. כל מתקפת סייבר נתונה בבחירה בין שלושה משתנים שלא יכולים להתקיים יחד במלואם: מהירות, עוצמה ושליטה. מהירות היא כמה מהר אתה מזהה חולשה, מנצל אותה ומשיג את האפקט. עוצמה היא היקף הנזק, מהשבתת אתר ועד מחיקת שרתים. שליטה היא עד כמה אתה שולט במערכת שחדרת אליה ובאפקט שאתה יוצר. אפשר להשיג תמיד שניים על חשבון השלישי. התולעת NotPetya היא דוגמה מובהקת לטרילמה. הרוסים הרכיבו אותה במהירות מרכיבים קיימים ושיגרו אותה דרך עדכון של תוכנת הנהלת חשבונות אוקראינית. התוצאה הייתה מתקפת הסייבר ההרסנית בהיסטוריה: נזק עולמי של יותר מ-10 מיליארד דולר, רובו באוקראינה. מהירות גבוהה, עוצמה חזקה. המחיר היה שליטה: התולעת התפשטה ל-65 מדינות, כולל בתוך רוסיה עצמה. הטרילמה היא הסיבה שכלי סייבר הם בעיקר כלי איסוף מודיעיני. כשהאפקט נמוך, ניטור שקט של מערכת היריב, אפשר להיות גם מהיר וגם בעל שליטה מלאה. ברגע שמנסים אפקט אסטרטגי, השליטה מתמוטטת. אי אפשר להפיל מדינה גם מהר וגם מדיוק. האם בינה מלאכותית תשבור את הטרילמה? לכאורה כן. מודל שיודע לזהות ולנצל חולשות בכוחות עצמו יכול לקצר מתקפות מימים לשעות. מיתוס, המודל המתקדם של אנת׳רופיק, זיהה חולשה בת 27 שנים ב-OpenBSD - מערכת הפעלה שכל כולה בנויה סביב אבטחה - ומצא חולשה אחרת ששרדה מיליוני בדיקות אוטומטיות. בשלושה מתוך עשרה ניסיונות הוא השתלט על רשת תאגידית שלמה בסביבת מבחן, מהר בהרבה מצוות אנושי שנדרשות לו שעות רבות. אלא שהבעיה של בינה מלאכותית היא בדיוק במשתנה השלישי, שליטה. גם NotPetya איבדה שליטה, אבל על ההתפשטות, לא על האפקט: מי שכתב אותה ידע בדיוק מה תעשה לכל מחשב שתדביק. סוכן אוטונומי עלול להביא איבוד שליטה על האפקט עצמו. אי אפשר לכתוב לו מראש מה בדיוק הוא יעשה - הרי כל הערך שלו הוא בתגובה הלא דטרמיניסטית. נותנים לו מטרה, והוא בוחר את הדרך. אבל הוא עלול גם לבחור מטרה אחרת. נותנים לו לפרוץ למערכות המידע של האויב, ופתאום הוא משבש מערכות חשמל אצלך. זה לא סיכון תיאורטי. בבדיקות פנימיות חמקה גרסה מוקדמת של מיתוס מסביבת הבדיקה המבודדת שלה, השיגה גישה לאינטרנט, ושלחה לחוקר מייל ביוזמתה כדי לדווח על כך, פעולה שאיש לא ביקש ממנה. בינה מלאכותית מיטיבה עם המהירות והעוצמה, אבל דוחפת לאיבוד שליטה. היא לא מוציאה אותך מהמשולש, היא מחליקה אותך אל הקצה שבו השליטה גרועה ביותר. הסף האמיתי אינו יצירתיות, אלא אמינות: מודל שאפשר לסמוך עליו שיעשה את מה שנדרש, ורק את זה. כדאי גם לציין שיש א-סימטריה בין ההגנה וההתקפה: ההתקפה צריכה מודלים מתקדמים בשביל להאיץ את תהליך ההתקפה, שדורש יצירתיות רבה. ההגנה לעומת זאת יכולה להסתפק במודלים חלשים יותר עם מערכות טובות שמנחות אותם. חברת סייבר אחת הראתה שבאמצעות מערכת טובה, ניתן לזהות את אותן חולשות שמיתוס זיהה בלי להשתמש במודל ״כל-כך מסוכן שאי-אפשר לשחרר אותו לציבור״. מהפכת הסייבר אולי תקרה יום אחד, אבל עוד יש מרחק גדול עד שנגיע אליה.

פרק חדש! מזכר ההבנות בין איראן וארה״ב הוא הישג איראני: חבל הצלה כלכלי שיכול להושיע את המשטר מקריסה. אך האם טהרן תחתוך אותו כדי להציל את חיזבאללה? https://wp.me/p1txbD-51h האזנה/ קריאה נעימה!

פרק מיוחד! ישבתי לשיחה עם איל השקס על ספרו החדש ״חרבות כלכלה״. השקס הוא בוגר חבצלות ואחד הקולות הכי מעניינים על גיאו-כלכלה בישראל. על מה דיברנו? מהי גיאו-כלכלה, איך תרבות משפיעה על נחישות, סנקציות חכמות וסלק (באמת!). https://wp.me/p1txbD-4Yn האזנה נעימה!

כוח מחשוב הוא משאב אסטרטגי, ורובו נמצא בידיים פרטיות. בגרף המצורף אפשר לראות בבירור את הדחיקה של המגזר הציבורי בארה״ב, עם רוב כוח המחשוב במדינה נמצא בבעלות פרטית. כוח מחשוב הוא קריטי לאימון והסקה של מודלים. המודל המתקדם הבא לא יהיה אמריקני - הוא יהיה של אנת׳רופיק, גוגל או OpenAI. והממשל הפדרלי יצטרך לבקש גישה.

שמחתי לשוחח עם הסינולוג האהוב עלי - יובל וינרב - על טראמפ, שי, ועתיד היחסים בין המעצמות. מקווה שתהנו גם. האזנה נעימה! https://share.transistor.fm/s/aba0c67b?fbclid=IwY2xjawSDpHtleHRuA2FlbQIxMQBzcnRjBmFwcF9pZA80MDk5NjI2MjMwODU2MDkAAR6gaWE0ckum78WIu-zwUyTEYvauYqwcOmTlQYlFwDvN893w_XD9Rhxx7oE8mg_aem_xSssc6KoP2OdPM7Y3P_N9Q

עתודות הנפט של ארה״ב תחת לחץ. השוק מקווה לפתרון מהיר בהורמוז. אם לא, תוך שבועות עתודות הנפט שלה עלולות לחזור לשפל היסטורי. ארה״ב הגיעה למלחמה מלכתחילה עם עתודות נמוכות. במהלך 2022 ו-2023 ממשל ביידן ביצע את המשיכות הגדולות בהיסטוריה של המאגר כדי לייצב את שוק הדלק המקומי, מתמודד עם ההשלכות של מלחמת רוסיה-אוקראינה. עקב המשיכות המאגר הגיע באוקטובר 2023 לשפל היסטורי: 346.8 מיליון חביות בלבד, הנתון הנמוך ביותר מאז 1983. מאז המילוי איטי. עד תחילת 2026 העתודות הגיעו ל-417 מיליון - עדיין רחוק מהשיא של 600 מיליון לפני אוקראינה. אפריל 2026: המילוי נעצר. המשיכה התחדשה. תוך שבועות, ירידה של 33 מיליון חביות. בקצב הנוכחי תוך 4 עד 6 שבועות המאגר יחזור לשפל של אוקטובר 2023 - ואז יחצה אותו, לקביעת שיא חדש.

מדד המזון של האו״ם עולה כבר שלושה חודשים ברציפות. עדיין לא משבר. עדיין. המדד באפריל - 130.7 נקודות, הגבוה ביותר מאז פברואר 2023, אבל עדיין כ-18% מתחת לשיא של מרץ 2022 (160). מה שכן זז חזק: דשנים. כ-30% מהסחר העולמי בדשנים עוברים במצר הורמוז, שאיבד מעל 90% מתעבורת המכליות מאז ה-28 בפברואר. מחיר אוריאה במצרים זינק ב-28% בתוך שבועות. אוקספורד אקונומיקס העלתה את תחזית מחיר הדשנים לרבעון השני ב-20%, ואת תחזית מחירי המזון השנתית מ-1% ל-2%. הצרה האמיתית במחיר הדשן שהעלייה לא מופיעה מיד. היא מופיעה בהחלטות הזריעה של החקלאים, ומשם בתפוקה של העונה הבאה. הפיגור נמדד בחודשים עד שנים. אלו חדשות רעות למדינות עניות התלויות בייבוא: מצרים (יבוא חיטה), סרי לנקה ובנגלדש (באמצע עונת אורז קריטית), הודו (לקראת זריעת הקיץ). פקיסטן והפיליפינים באותה משפחה - יבואניות נטו של מזון ודשנים. כשמחיר המזון עולה, הלחץ ברחובות גדל. נעקוב לראות איך אם בכלל הוא ישתחרר.