סא"ל יעקב סבג - "זכרונות אבו יוסוף"

דעת עזרא – שופטים: פרשת שופטים שנקרא השבת בעז"ה, היא פרשת "המדינה היהודית". המדינה שרבים מפחידים מפניה, שמא תהיה זו מדינה נוסח איראן עם משמרות צניעות ברחובות, וכפיה דתית בכל צעד ושעל. המעיין בפרשה לעומק, מבין שאין דבר רחוק מזה. את פירושו לפרשתנו פותח ר' אברהם איבן עזרא זיע"א בהצגת הקשר בין הפרשה לפרשה הקודמת – פרשת "ראה", ואומר: "אע״‎פ שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה יש כדמות דרש להדבק הפרשיות. וטעם שופטים. אע״‎פ שאתה חייב ללכת שלשה פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש ושם תשאל מהחוקים והמשפטים זה לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך". לרוב כל אחת מפרשיות השבוע מגיעה אחרי פרשה פתוחה, ולכן נכתבת בשורה נפרדת מקודמתה. בניגוד לכך, פרשת שופטים מגיעה אחרי פרשה סתומה, ולכן נכתבת בשורה אחת עם פרשת "ראה" שקדמה לה, אותה קראנו בשבוע שעבר. ראב"ע מבין שהדבר מבטא קשר נושאי, ומציין שלאחר שבפרשת "ראה" הודגש בעיקר הצורך לרכז את עבודת ה' במקום אחד- המקום אשר יבחר ה'. מערכת המשפט שלנו חייבת להיות מבוזרת ופרושה על כל חלקי הארץ, נגישה וקלה לכל אדם, ומלווה במערכת אכיפה יעילה ומקצועית, וכדבריו: : " כי השופט ישפוט והשוטר יכריח המעוות". ועדיין, מערכת משפט יעילה והגונה ככל שתהיה אין בה די מוסיף ראב"ע: "צדק צדק תרדוף"- אומרת התורה, וראב"ע מעיר במקום: "עם בעלי הריב ידבר. וטעם שני פעמים לדבר צדק, שירויח בו או יפסיד או פעם אחר פעם כל ימי היותך או לחזוק". מערכת משפט יעילה ככל שתהיה, לא תועיל לחברה מקולקלת. אפשר לנצל אינסוף פרצות בחוק. אם המטרה היא רק ניצחון משפטי, ולא חיפוש אחר אמת, גם השופטים המוכשרים ביותר סופם לעוות את המשפט. לכן, האחריות למערכת משפט תקינה אינה רק של השופטים, אלא של העם כולו. ולפיכך, טרם שבונים מערכת משפט, חובה לבנות מערכת חינוך ראויה לשמה. ועדיין, רק כאשר יש מערכת משפט ראויה, ניתן לבנות הנהגה ראויה: "שום תשים עליך מלך" מצווה התורה וראב"ע מעיר במקום : "רשות". כאשר העם מתנהל באופן ראוי, ובונה מוסדות משפט ראויים, השלטון המרכזי הוא בחינת "בונוס", ולא דבר הכרחי. ועדיין אם החלטת לבחור: "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי". המלך צריך לבוא מתוך העם, לחוש בצערו. לא לחפש הישגים ראוותניים- לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים. הוא צריך להוות דוגמא בחיי המשפחה ובהצנעת לכת. הפרשה מסתיימת בשני נושאים שלכאורה אין ביניהם קשר: הראשון, ההערכות למלחמה. וכאן מובאים מספר דינים: חובת הגעת הכהן משוח המלחמה, שמעודד את רוח הלוחמים, ואז מעניק פטור למי שלאחרונה נשא אישה, בנה בית או נטע כרם, וגם ל"ירא ורך הלבב". ואז, נתבעים אנו לקרוא לאויבינו לשלום, טרם שאנו פותחים במלחמה, וגם להימנע מהשחתה של עצי הפרי, אם פתחנו במצור. והנושא השני הוא עניין "עגלה ערופה"- כאשר אדם נרצח בנסיבות לא ברורות, מגיעים הכהנים וזקני העיר, עורפים עגלה על גדת נחל איתן, רוחצים ידיהם בדם ומכריזים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". גם כאן וגם בדיני המלחמה, בולט תפקידם של הכהנים בני לוי. "שהם בברור מבני לוי"- אומר ראב"ע. אין הם נמצאים מאחור, עוסקים בעבודת המקדש ולימוד התורה. לכהנים והלוויים תפקיד מרכזי בביצור בטחון העם, הן בטחון הפנים והן בטחון החוץ. לא שכבת אליטה החיה ב"מגדל שן" תורני ואקדמי, אלא חלק מרכזי בכינון מדינה יהודית, שהיא מופת לחברה המהווה מגדלור של אמת, צדק, חסד, אחווה ושלום. יהי רצון שנזכה לראות במהרה בימינו מדינה של אמת, צדק, דין ושלום. "כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, ומלך ישראל ביופיו תחזינה עינינו". בימים אלו של פרוס חודש אלול- ראשי תיבות: "איש לרעהו ומתנות לאביונים", מלבד עניין התשובה, ראוי להגביר בעיקר את עשיית החסד ומתן הצדקה, ולרכוש זכויות לקראת ימי הדין והשנה החדשה, הבאים עלינו לטובה. לא אוכל להימנע מלהזכיר כאן את דודי ר' רפאל סבג זצ"ל, שהלך מעימנו ביום ב' אלול תשע"ה, מותיר מאחריו מפעל חסד וצדקה אדיר הנמשך עד היום, ונושא את שמו. מפעל שהולך ומתגבר מדי שנה, ומסייע לעשרות משפחות נזקקות בישוב עפרה, ובכלל ישובי מטה בנימין. יהי זכרו ברוך. שבת שלום, חודש אלול טוב מלא ברחמים וסליחה, וכמובן שפע של בשורות טובות, ישועות ונצחונות על כל אויבינו

בזמן שאלוף הפיקוד מפנה את מרצו לפינוי חוות יהודיות בשומרון, ותחקור של טרור המתנחלים. הטרוריסטים האמיתיים מבעירים את השטח. הקרבן הפעם היו נכדותיי וכלתי שהותקפו באבן ענקית ליד הכפר חזמה. למרבה המזל, האבן רק ניפצה את השמשה, אך לא חדרה פנימה. נזק לרכוש, שריטות מזכוכית לנכדתי בת התשע, וכמובן הרבה בהלה וחרדה. לא נותר לנו, אלא להודות על הנס, אבל גם לדרוש יחס הרבה יותר רציני לטרור הערבי שחזור מוגלה את פרצופו המכוער.

דעת עזרא: ראה חוש הראיה הוא כנראה העוצמתי ביותר מבין חמשת חושי האדם, לא בכדי נאמר: "אין טוב ממראה עיניים". כאשר עם ישראל מגיע לארץ ישראל, הוא נדרש להמחשה ויזואלית של האלטרנטיבות העומדות לפניו: ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". בני ישראל צועדים מהגילגל שעל גדות נהר הירדן במזרח, לכיוון אלון מורה בשכם שבמערב. העיר בעמק, ומשני צידיה הר גריזים, הדרומי, המסמל את הברכה, והר עיבל הצפוני המסמל את הקללה, ושם הם נדרשים לבחור. הקב"ה אינו מאיים עליהם בעונשים, הוא פשוט מבהיר להם שכל דרך מובילה למקום אחר, ובהתאם לבחירתם, שם המקום אליו יגיעו בסוף הדרך. לא בכדי ההתחלה מתבצעת דוקא שם, כי זהו המקום בו מתחיל אברהם אבינו את מסעו בארץ לאחר שנדרש להגיע אליה, אומר ר' אברהם איבן עזרא זיע"א. בחינת מעשה אבות סימן לבנים. וממשיך ראב"ע: "והטעם ,כן תחלו לעשות ותהיה הארץ לעולם לנחלה לכם" עם ישראל מגיע לארץ, עם פוטנציאל לנחול אותה לעולם, אבל כדי שזה יקרה, אנחנו חייבים לבחור בטוב, וכאן בעצם מתחילה הפרשה: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר יעבדו שם הגויים את אלוהיהם... כי אם אל המקום אשר יבחר ה'.. לשכנו תדרשו ובאת שמה". שנות הגלות כמעט והשכיחו מאיתנו את הרעיון לפיו עבודת ה' אינה עבודה פרטית. לכל אדם יש לפחות שני בתי כנסת, זה שבו הוא מתפלל וזה אשר רגלו לעולם לא תדרוך בו. לכל אחד נוסח משלו, שרק הוא נקבע בסיני, ורק רבותיו הם גדולי הדור שבכוחם לפרש את התורה כפי הבנתם, בעוד הרבנים האחרים מסלפים ומזייפים. איש לא מנסה לקרוא מה אומרת התורה עצמה. לא בכדי החטא הגדול של מלכי יהודה וישראל, כמוזכר בספר מלכים הינו:: "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". במידה מסויימת חטא זה הינו ההקדמה לחטא שנאת חינם בגינו נחרב הבית, ובעטיו גלינו מעל אדמתנו. מיד לאחר מכן, מזהירה אותנו הפרשה מפני נביאי השקר- "כי יקום בקרבך נביא". " כי אין נביא כי אם מישראל", אומר ראב"ע. "וזאת הפרשה דבקה בעבור עבודת כוכבים ומזלות ושרפת הבנים... ולפי דעתי שיש אות גם מופת". כאשר יש פילוג ופיצול, מגיעים נביאי שקר. חלקם יכול להוכיח באותות ובמופתים שדרכם היא הנכונה, גם אחרי שהיא מביאה להקרבת הילדים ל"מולך" שבו שכנעו אותנו להאמין, כמו "מזרח תיכון חדש", או ש"רק אויבינו יגנו עלינו מפני עצמם", וכד'. ובכל דור ודור יהיו מי שירצו להאמין לנביאי השקר, לא כי הם הוכיחו את צדקת דרכם, אלא כי זו הדרך היחידה להתנגד לשלטון מי שדרכם הוכחה כנכונה. וכמו שכבר אמר אחד הפילוסופים: האפשרות שהעולם נברא באופן אקראי הינה כמעט לא קיימת מבחינה סטטיסטית, אך אך אין לנו אפשרות אחרת חוץ מלהאמין בכך. לנו יש אמונה אחרת, אומר משה רבנו: "בנים אתם לה' א-לוהיכם". ואומר ראב"ע: "אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה". לא בכדי אחד השירים הפופולריים של תקופתנו הינו: "ה' יתברך תמיד אוהב אותי". צריך להיות עיוור מוחלט, כדי לא לראות את אהבת ה' אלינו ב-3 השנים האחרונות. אהבה שהביאה עימה גם יסורי אהבה, אבל בעקבותיהם זכינו לשנות כיוון ברגע האחרון, כאשר היינו על סף התהום, להדוף את עניבת החנק שנקשרה סביבותינו, ולהכות את כל אויבינו הגדולים בדרום, בצפון ובמזרח. ראינו במו עינינו לאן הובילה הדרך אליה לקחו אותנו נביאי השקר, וראינו לאן הביאה אותנו דרך התורה. ועדיין יש מי שמבקשים להחזיר אותנו לדרכם של נביאי השקר. אולי משום כך, מסתיימת הפרשה בשני עניינים: חובת המתנות והסיוע לכהנים, הלויים, העניים והגרים. מי שאין להם נחלה. קירובם של אלה, הוא שיוצר עם אחד, ומונע ריחוק ושנאת חינם. וחגי ישראל שבהם נדרשים אנו לשמוח לפני ה', אך לא לבד: "ושמחת לפני ה' אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך". ומוסיפה הפרשה. כי השמחה צריכה להיות "במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". רק כאשר השמחה היא של כולם, באותו מקום, ובדרך של הברכה, רק אז תתקיים בנו הבטחת התורה:"ושמחת בחגך... והיית אך שמח" שבת שלום, ושפע של בשורות טובות, ושמחות לכם ולכל ישראל

פיצוץ הבונקר נתת קרקעי של החזה זבאללה, הלילה מתחת לרכב עלי טאהר בלבנון. מבצר שיועדו ללחימה של חודשים, נכבש בכמה שבועות, הושמד בכמה שניות. אין ספק שהפרוקסי האיראני בלבנון הוא המפסיד הגדול של 3 השנים האחרונות. מאיום אסטרטגי, לילד מוכה וזה חוטם. המשימה שלנו לשנים הקרובות היא להביא לסילוקו המוחלט, ולא לאפשר לו להשתקם בשום אופן

דעת עזרא - עקב: בפרשת עקב שנקרא השבת בעז"ה מדגיש משה רבנו הרועה הנאמן של ישראל, כמה גדול חסדו של ה' עימנו עד שנתן לנו את הארץ אשר עליה הוא משגיח בהשגחה פרטית כל יום בשנה. אבל הוא מדגיש שהארץ הזו אינה ניתנת ללא תמורה: "והיה עקב-כמו לעולם עקב שכר באחרונה", אומר רבי אברהם אבן עזרא זיע"א. "וטעם הפסוק הראשון שומר הברית ששמר ברית אברהם ואתם אם תהיו מאוהביו ישמור עוד הברית ואם היית מאוהביו ואהבך וברכך והרבך זה פירוש הברית והחסד". הזכות לברכה בארצו של הקב"ה אינה חד צדדית. לא מדובר בדירה בבניין רב קומות שהתשלום עליה הוא חד פעמי. ארץ ישראל ניתנה לנו בתמורה לעשיה שלנו, ועימה גם ברכות נוספות: "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך"- עם ארץ ישראל מגיעה גם הבשורה של ריבוי טבעי, וכלכלה בשפע, כפי שאנו רואים בימינו. ומוסיף ראב"ע: "ומפרש גדול היה בספרד והוציא טעם למה קראו העברים הבקר בשם אלף והצאן עשתרות, וכן היה מפרש הבעלים ועשתרות בעל המזל הצומח והעשירי. ועוד לא די שיברך פרי בטנך כי לא יהיה בך עקר שאין זרעו מוליד וכן בבהמתך כי עוד תהיה בריא מכל מין חולי ידוע להיות כמנהג העולם". ראב"ע אמנם אינו מזכיר את שמו של הפרשן שהוא מצטט, אך חוקרים מעריכים שזהו ר' יהודה אבן בלעם, מי שחיבר את הפיוט הנאמר בסליחות הספרדיות של חודש אלול והימים הנוראים: "בזכרי על משכבי זדון ליבי ואשמיו". עם זאת, דברים אלו מבליטים את ההבדל בין התפיסה היהודית לזו האלילית. עובדי האלילים ראו בנכסים, ובברכה הגשמית, סוג של תמורה על המתנות שנהגו להרעיף על האלילים שלהם: הבעלים והעשתרות, לצד סוג של ברכה הנובעת מסדר הכוכבים בשמים, ביום נתון. תוצאת המפה האסטרולוגית. כנגד גישה זו באה פרשת עקב, ומכריזה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש ואכלת ושבעת. אכן יש קשר בין עבודת ה' לברכת השפע בארץ, והריבוי הטבעי עליה, אך הוא אינו תגמול עבור המתנות כביכול שאנו נותנים לא-ל, מתנות שהוא אינו זקוק להם, בין אם יהיה זה כבש, פר או יונה. הברכה היא פועל יוצא של קיום המצוות על ידינו, אלו שבין האדם למקום, ואלו שבין אדם לחברו, ובראש וראשונה האמונה בא-ל שנתן לנו את מצוותיו ונתן לנו את הארץ: "לאהבה את ה' אלויכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ומוסיפה הפרשה ואומרת שלא תמיד ניתן לראות את ברכת ה' ו"לכמת" (מלשון כמות) אותה, אבל תמיד היא קיימת, ולכן אומרת פרשתנו שבמדבר הקב"ה הרעיב אותנו והאכילנו את המן "למען תדע כי לא הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ומוסיף ראב"ע: "והעד שלא אכלתם לחם וחייתם". בימי ילדותי כמו גם ילדות רבים מאוד מבני גילי, כמעט כל תזונת האדם התבססה על לחם. משפחה ממוצעת צרכה 2- 3 כיכרות לחם ביום כדי לחוש שובע, ושאר המזון המועט, נועד בעיקר לחוש טעם. בהדרגה השפיע עלינו הקב"ה את ברכתו בארץ. צריכת הלחם ירדה פלאים. יש המסתפקים באכילת לחם רק בימי השבת, ומעדיפים מזונות אחרים טעימים יותר ובריאים יותר, וכל הברכה הזו היא בזכות ברכת ה' לעמו בארצנו. נזכור שברכה זו אינה אוטומטית, ןמותנית בראש וראשונה במעשינו ובעשייתנו. שבת שלום, ושפע ברכת ה' עליכם ועל כל ישראל

פרסומים שונים, על כוונת החמאס להתפרק באופן מלא מנישקו, ולהעביר את השליטה ברצועה לממשלת הטכנוקראטים. אם אכן יקרה, אין ספק שמדובר בהישג משמעותי לצה"ל ומדינת ישראל, אם כי לא מה שאכן צריך להיות היעד הסופי של מדינתנו- חידוש ההתיישבות היהודית באזור והגירה המונית של העזתים. ועדיין אני מתקשה להאמין, והלוואי שאתבדה, שגם הדבר הזה אכן יצא אל הפועל. חמאס הם אלופי המו"מ והסחבת. שניים רק לאיראנים בכך. כל ויתור, תמיד עטוף באינספור התניות שהופכות את המימוש של המהלך בפועל לבלתי אפשרי. השיח' אחמד יאסין הודה בזמנו בספר ביוגרפי שכתב עליו ידיו הפרופסור עאטף עדואן מבית חנון, שהוא משתדל להימנע מאמירת לא, ומעדיף להגיד כן, בתנאים שהצד השני ידחה על הסף. ועדיין, אם המהלך אכן יקרה, כנראה שאלפי אנשי חמאס יחוסלו בתוך זמן קצר על ידי עזתים תאבי נקם, המבינים שחמאס גרר אותם להרפתקה נמהרת, שהמיטה עליהם רק סבל, מוות וקלון, ועל הדרך נרצחו אלפי עזתים בידי אנשי החמאס, כחלק מהמאמץ לשמר את שלטון התנועה, ואצל ערבים, נקמה טובה מוגשת צוננת וקרה, וכמאמר הבדוי: נקמתי אחרי 40 שנה, וזה היה מוקדם מידי.

דעת עזרא- ואתחנן: פרשת ואתחנן שנקרא השבת בעז"ה, עוסקת בשורה ארוכה של נושאי יסוד ביהדות, החל מכוחה של התפילה לצד מגבלותיה, כאשר משה מספר כמה הרבה להתפלל לביטול הגזירה שהוטלה עליו לבל ייכנס לארץ. חז"ל מספרים שמשה התפלל תקט"ו תפילות( 515) כמנין ואתחנן, עד שהקב"ה אומר לו "רב לך", וחז"ל מספרים שהקב"ה אמר למשה, שאם ימשיך להתפלל, הקב"ה לא יוכל שלא להיעתר לו, אבל המחיר יהיה בהמשך קיום עם ישראל, ומשה רבנו, אוהבם הגדול של ישראל, הקריב עצמו פעם נוספת למען העם, כמו שגם עשה לאחר חטא העגל. דרשני החסידות אומרים ש515 התפילות היו 3 תפילות ביום, מט"ו באב, היום בו הבינו בני ישראל שתם עונש המיתה במדבר, בשנה הארבעים לצאתם ממצרים, ועשו אותו יום טוב. ועד ל' בטבת, ואז כשנאמר למשה לחדול מהתפילות, ולכן ביום שלאחר מכן – א' בשבט, פותח משה בנאום הפרידה שלו מעם ישראל, תוך שהוא משבח באוזני שומעיו את הארץ אליה הם עתידים להיכנס בלעדיו, ואז מזהיר אותם ממעשים שיגרמו להם חלילה לגלות מן הארץ, ובראש וראשונה חטא עבודה זרה. משה מעיד שה' התעבר בו למען עם ישראל. התעבר מהמילה הערבית "עיברה"- לקח. משה הוא דוגמא לכך שכל האומר ש"הקב"ה ותרן- ייבתרו מעיו". צורות שונות יש לעבודה זרה אומר ר' אברהם אבן עזרא זיע"א. יש העובדים לבעלי חיים שונים ומשונים. יש מהם שסוגדים להם בכל ליבם ונפשם, אבל יכולים לרצוח תינוקות בני יומם, כפי שראינו את הגרועים שברוצחים, מגדלים באהבה וסבלנות אין קץ כלבים וחתולים, וכמאמר הנביא: "זובחי אדם עגלים יישקון". ויש אלו שעובדים לגרמי השמים, והכוכבים. ראב"ע מודה אמנם: "דבר מנוסה הוא כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל וכן יש מזל לכל עיר ועיר, וה' שם לישראל מעלה גדולה להיות ה' יועצם ולא כוכב להם והנה ישראל נחלת השם". לאדם, אומר ראב"ע יש קושי גדול לחיות במציאות של אי ודאות. א-לוהים הוא דמות נסתרת, לא מובנת. קל להבין את בעלי החיים. גם את מסלולם של גרמי השמים, יש המסוגלים לדעת, וראב"ע הוא דוגמא לאדם כזה. אבל הקב"ה, הנהגותיו הן הרבה מעל כל בינת אדם. אפילו משה רבנו תמה על הנהגותיו, במיוחד, כאשר הראו לו את סופו הנורא של ר' עקיבא, והוא מגיב באמירה: "זו תורה וזה שכרה?" והקב"ה עונה לו: "שתוק , כך עלה במחשבה מלפניי". על רקע זה, מופיעה בפרשת ואתחנן הקריאה הנוראה, שקראנו בתשעה באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ... העידותי בכם היום, כי אבוד תאבדון". כבר אז, ערב הכניסה לארץ, מבין משה, שהדרישה של הקב"ה מעם ישראל לאמונה תמימה לאורך זמן לא תוכל להתקיים. משה מזכיר לעם ישראל את מעמד הר סיני, הוא גם מביא את פרשת שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד, הדורשת מאיתנו לאהוב את הקב"ה בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו". אבל משה מבין שבלעדיו, ובלעדי יהושע ממשיכו, העם יחפש לעצמו בטחון באלילים אחרים, מובנים יותר מהקב"ה, מה שיוביל לגלות ארוכה וקשה. אבל דוקא בגלות הזו, בתוך הקושי, עם ישראל יחפש את ה' וידרוש אותו בכל "לבבך ובכל נפשך". אומר ראב"ע- הלב הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכבה הראשונה. נפשך- היא הרוח שבגוף והיא המתאוה וכוחה נראה בכבד. מאודך- מטעם מאד מאד והטעם לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל ותהיה אהבה גמורה בלב". עם ישראל, עבר קרוב לאלפיים שנות גלות, ומעל לאלפיים וחמש מאות שנות שיעבוד לממלכות זרות. אבל בכל השנים הללו, הוא המשיך לאמר: "ה' א-לוהינו, ה' אחד". האמונה הזו, היא שהשיבה אותנו אל הארץ, והיא שמביאה לכך שהברית שנכרתה בינינו לבין הקב"ה במעמד הר סיני, ומכוחה ירשנו את הארץ נמשכת עד היום, ובמיוחד בימינו רואים אנו גם את קיום ההבטחה שבפרשתנו: "כי א-ל רחום ה'.. לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם". לא בכדי, נקראת פרשת "ואתחנן", בשבת שאחרי תשעה באב, בה נקראת ההפטרה בדברי הנביא ישעיה: "נחמו נחמו עמי יאמר א-לוהיכם". כבר בחורבן מוצא עם ישראל נחמה, כמו הסיפור הידוע על ר' עקיבא וחבריו שראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, ולחבריו הבוכים אמר ר' עקיבא: כשם שנתקיימה נבואת אוריה: "ציון שדה תיחרש, כן תתקיים נבואת זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים". ובימים אלו שאנו רואים את מימוש נבואות הנחמה: יכולים אנו להודות בפה מלא: "עקיבא ניחמתנו". שבת שלום, ושפע בשורות טובות של ישועה ונחמה.

*איזה דיווח בזוי של חיים גולדיטש מהתאגיד שממחיש לאלו תהומות הוא הצליח להידרדר בתוך חודשים ספורים.* ביום כזה של טרור ערבי שהיכה בכל יהודה ושומרון, גולדיטש בחר להגיע הערב למהדורה עם סיפור מסעיר: משפחה מכפר המרצחים ג'אלוד טוענת שמתנחלים הציקו לה עד שבחרה לעזוב את הבית. אבל השיא הגיע בהמשך הדיווח. כדי להמחיש כביכול עד כמה המקום הוא זירה של "אלימות מתנחלים", גולדיטש ציין שגם היום התרחשו במקום "עימותים בין מתנחלים לפלסטינים שכללו ירי". בסוף המשפט, ציין כתב התאגיד ש"לא דווח על נפגעים" בתקרית. אז זהו, שבהחלט היו נפגעים, יהודים, באירוע שהיה פיגוע לינץ' של ערבים ברועה צאן יהודי. רחוק מאוד מ"עימותים". מחבלים מהכפר ג'אלוד הציתו שריפה למרגלות הישוב אש קודש, שהתגלתה כאירוע הסחה. במקביל לשריפה, התגנבו מחבלים סביב ההר, תפסו רועה יהודי ששהה עם עדרו בעמק מתחת הישוב, היכו אותו באלות ונמלטו. הירי, אגב, ממש לא היה של "מתנחלים", אלא של כוחות ביטחון שהגיעו באיחור לזירה אחרי שנאלצו לפתוח חסמי אבנים שהציבו ערביי ג'אלוד כדי לעכב את הגעת הכוחות. הלינץ' ברועה דווח אצלי בטוויטר ואצל כמה וכמה עיתונאים שמחוברים לשטח ביו"ש. גולדיטש ככל הנראה כל כך מנותק ופשוט משפרר את השב"כ והערבים, עד כדי כך שכלל לא שמע על האירוע ועל הרועה היהודי שנפצע. רועי שרון 2. מהכסף שלכם - נגד העם שלכם. *שתפו. לא ניתן שיאכילו את הציבור בפייק ניוז נגד ההתיישבות.* (אלישע ירד)

כמידי שנה יום תשעה באב הוא יום עליה למקום שבגללו אנו אבלים ומתענים, הר בית ה'. מכיוון שלא הייתי היחיד, נאלצנו להמתין כמעט שעה בחום כדי להיכנס. לפחות השנה ההמתנה היתה אחרי עמדת הבידוק ולא לפניה. קבוצות העולים הוגבלו ל-80 איש, שזה פי 4 מבעבר, ועדיין מעט מדי. השוטרים כבר מודעים לכך שאנו עולים גם כדי להתפלל מוקצים לכל קבוצה מקום תפילה, וזמן לתפילה, אבל עדיין, אין סידורים, שלא לדבר על ספר תורה או תפילין. ועדיין אין תיקון גדול מהעלייה להר בתשעה באב. כדי לזכות בכל זאת בקריאה בתורה ירדתי לאחר סיום העליה להר, להרחבת הכותל. אפשר לאמר שכאן הבנתי למה בית המקדש טרם נבנה א. כי עדיין יש יותר מתפללים בכותל מאשר בהר הבית ב. כי בכל פינה היה מניין אחר, עד שלא ניתן להבין מי נמצא באיזה שלב בתפילה. עם שלא מסוגל להתאחד בתפילה, לא יוכל להתאחד בבניין המקדש. זה היה הניגוד הגמור להר הבית. שם כולנו ניסינו להיות יחד ולהתפלל יחד. ותפילתי שבמהרה ממש, הרצון הזה יוגשם באופן מלא. בתפילה לגאולה שלמה.

דעת עזרא- דברים: כבכל שנה בשבת שלפני תשעה באב, קוראים בכל קהילות ישראל את פרשת דברים בה נפרד משה מעם ישראל לפני מותו. בנאום הסיכום מספר משה כמה קשה היתה המשימה שקיבל על עצמו להוביל את עם ישראל במדבר 40 שנה, ואז, ממש לפני הכניסה לארץ ישראל לסיים את שליחותו. במדבריו מודה משה שהוא היה קרוב להרים ידיים, עד שאמר: "איכה אשא לבדי משאכם, טורחכם וריבכם". דברים אלו נקשרים, בזיקה ישירה למגילת איכה שכתב ירמיה הנביא: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", וגם בזיקה לדברי הנביא ישעיה בהפטרת השבת: "חזון ישעיהו בן אמוץ", על שמה נקראת השבת: "שבת חזון", כאשר גם ישעיה מכריז: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים". אולי רמזו לנו, משה, ירמיה וישעיה שכאשר ארץ מתמלאת במשפטיזציה, ובדיקדוקים של עורכי דין, התוצאה היא חורבן. וגם לאמר לנו שבארץ ישראל אין מקום להנהגת יחיד, כפי שמשה מעיד על עצמו שהוא נושא לבדו את עול ההנהגה. אולי משום כך, מוחלפת הנהגת היחיד של משה, בהנהגת יהושע, המצרף אליו גם את הזקנים. למרבה הצער הבחירות בארץ מתמקדות בעיקר בשאלת מי המנהיג, וכמה הוא מוכשר או לא מוכשר, ופחות בדרך ובאידיאולוגיה, ומי הסביבה המקיפה את המנהיג, מי מממן אותו, ולמי הוא חייב טובה על התמיכה בו. ספר דברים מכסה תקופה קצרה ביותר, חודש ושבוע בלבד. בא' שבט פותח משה בנאומו, ובז' באדר הוא עולה אל הר נבו, רואה את הארץ ונאסף אל עמיו ואל אבותיו. אבל בנאומו מתחיל משה לספר על ארוע שהתרחש 38 שנים קודם לכן, בקדש ברנע, משם שלח משה את המרגלים לתור את הארץ, ובשובם מהשליחות בתשעה באב, שנה וחמישה חודשים לאחר היציאה ממצרים, נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וגם נגזר על כל עם ישראל שיום תשעה בחודש אב יהיה בכיה לדורות. עתה לפני הכניסה לארץ, חוזר משה על המצוות שאותם לימד את עם ישראל בהר סיני. על הדרך הוא מספר על מצוות שלא הוזכרו קודם לכן, ובהם ניתקל בפרשיות ראה, שופטים, כי תצא וכי תבוא. ר' אברהם אבן עזרא זיע"א מדגיש שגם המצוות שהוזכרו רק בספר דברים ניתנו כבר בסיני, וכאן בפרשתנו רק נכתבו. על הדרך מרמז ראב"ע למה שהוא בעצמו מגדיר כ"סוד ה-12", כשהוא נמנע מלהרחיב. רק חלק קטן ממפרשי ראב"ע גילו לנו, בזהירות רבה למה הכוונה. לדבריהם, ראב"ע סבור שלא רק 8 הפסוקים האחרונים של ספר דברים, בהם סופר על מות משה נכתבו בנבואה ע"י יהושע (דבר שמופיע במחלוקת בדברי חז"ל), אלא גם 4 הפסוקים הראשונים של הספר, בהם מוצג משה בגוף שלישי. מדובר באמירה נועזת ביותר, שלא בכדי ראב"ע הדגיש שמדובר בסוד. באמונת ישראל התורה כולה נתונה מן השמים ונמסרה לנו ע"י משה רבנו ע"ה. האומץ לאמר גם אם בהסתרה וברמז, שיש פסוקים שנכתבו שלא ע"י משה, הינו ביטוי לפרשן שאמנם מבין שיש להימנע מאמירת דברים שלא יישמעו, אבל עדיין לדבוק באמת הפנימית עד הסוף. אחד הדברים שאיפיינו מנהיגים בישראל, הוא האומץ לאמר דברים לא פופולריים, לשבור מוסכמות, אפילו כאשר נתקלים אנו בקונצנזוס כללי, ולפעמים גם משלמים מחיר. היו אלה יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שיצאו נגד כל עדת המרגלים, וגם ראב"ע שמעז להביא פירושים, שחורגים במידה רבה מהקונצנזוס של רוב הפרשנים האחרים. לאלה, גם אלה שכר מושלם מאת ה', ויהי רצון שגם בבואנו לבחור את ההנהגה הבאה של עם ישראל, נדע לבחור את האנשים האמיצים שידעו לאמר לנו מה נכון לדעתם, ולא את מה שלדעתם אנו רוצים לשמוע בתפילה לגאולה שלמה בקרוב ולהפיכת ימי האבל לששון ולשמחה- שבת שלום

דעת עזרא- מטות/מסעי: כמו במרבית השנים, גם השנה נקרא בשבת הקרובה את פרשיות מטות ומסעי מחוברות, מה שמבטיח לנו קריאה ארוכה במיוחד של 244 פסוקים, ממש כמו פרשיות "ויקהל – פקודי", שבסוף ספר שמות, שגם הן נקראות לרוב מחוברות. על אף העובדה שבכל פרשה יש נושאים ייחודיים, קל למצוא את החוט המחבר, בדמות ההערכות האחרונה של עם ישראל לקראת הכניסה לארץ. פרשת מטות נפתחת בנושא שלכאורה אינו קשור לתוכן שבהמשך: ציווי משה לראשי המטות על הפרת נדרים. ר' אברהם אבן עזרא זיע"א מוצא מייד את ההקשר ואומר: לפי דעתי שזאת הפרשה (פרשת הנדרים) היתה אחר מלחמת מדין על כן היא אחריה כמו ותדבר מרים ואהרן במשה אחר ויהיו בחצרות. ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן והיוצא מפיכם תעשו ע"כ כתוב וידבר משה אל ראשי המטות ושם כתוב "ככל היוצא מפיו יעשה". מחוייבות, היא דבר שאין להתחמק ממנו, בלא קשר לתירוצים שתמיד יהיו. מיד לאחר מכן, בא סיפור בני גד ובני ראובן. אלה ראו את שטחי ממלכות סיחון ועוג בעבר הירדן, שנכבשו בידי משה, וגילו הזדמנות כלכלית. שטחי מרעה עצומים לצאן והבקר שברשותם, תוצאת הביזה הגדולה של בני מדין, ומבקשים ממשה את שטחי עבר הירדן כנחלה. בהקשר זה אומר ראב"ע שבני גד היו הראשונים לקלוט את הפוטנציאל של אדמות עבר הירדן, אבל בני ראובן בהיותם בני לאה הגבירה הם שהובילו את הפניה לקבל את האזור. בהמשך, יצטרפו אליהם גם חלק משבט מנשה וראב"ע מוסיף שגם חלק מבני יהודה הצטרפו לחגיגה. זאת הוא לומד מאזכור שמו של "יאיר בן מנשה", אדם שאינו כלול במפקד בני מנשה. ואומר ראב"ע: הוא (יאיר בן מנשה) ממשפחת יהודה, כי כן כתוב כי חצרון לקח בת מכיר בן מנשה והוליד ממנה שגוב ושגוב הוליד את יאיר שהיו לו הערים בערי הגלעד ונקרא על שם משפחת אמו גם יש כהנים שנקראו על שם בני ברזילי הגלעדי כי כן כתוב. ואין פה מקום לשאול איך לקח יאיר נחלה עם שבט אחר כי ארץ כנען היא הנחלקת ולא ארץ האמורי שהיא מעבר לירדן מזרחה כי יש אמורי בארץ כנען והוא היה התקיף מכל שבעה גוים: אין ספק שמתיישבי עבר הירדן היו גיבורי החיל של עם ישראל, וולכן הם העשירים מכולם בצאן ובמקנה, בזכות השלל הרב ששללו במלחמת מדין. בסופו של דבר עושרם הרב עולה להם בהתרחקות מהמרכז הרוחני של העם. ראב"ע מי שהיה דוגמא לאדם שהתרחק מכל צבירת ממון, מפגין יחס ביקורתי ביותר כלפי הבקשה הזו של בני גד וראובן, ואף קושר אותם במידה מסויימת לבלעם בן בעור הקוסם שנהרג במלחמת מדין. בהקשר זה אומר ראב"ע, שבלעם הגיע למדין (מארם נהריים, מקום מגוריו), כדי לקבל שכר עבור עצתו, שגרמה למות 24 אלף מבני ישראל במגיפה שבאה על חטא בעל פעור, וכך הצליחו בני ישראל להרוג גם אותו. ממש כמו שישראל חיסלה את ראשי החזבאללה, פשוט, כי הם נכנסו למלחמה לא להם. חשבו לקבל שכר משולחיהם האיראנים, ומצאו עצמם בלב הגהינום. ואחרי כל זה, רואים אנו שמשה מגלה הבנה וסלחנות לרדיפת בני גד וראובן אחר הממון. על דבר אחד אין הוא מוכן לותר להם וזה על השותפות בנטל הלחימה וכיבוש הארץ. הוא דורש מבני גד וראובן להשתתף בלחימה, ואף לעמוד בראש המחנה. לא מכסות, לא פטורים, לא שירות לאומי, ואפילו לא לימוד בישיבות וכוללים. התחמקות מהחובה הבסיסית בעיני משה, כמוה כחטא המרגלים, החטא שהביא לעם ישראל בכיה לדורות ושורה של מעשי חורבן. נסיון זה אינו לימוד תורה ,אומר משה רבנו: "אלא "תרבות אנשים חטאים". כמה מצער שבחלק מבתי המדרש בימינו פרשה זו אינה נדרשת, וכנראה אינה חלק מהתורה הנלמדת. שבת שלום, וחודש טוב מלא בבשורות טובות, נצחונות גדולים, וגאולה שלמה.

רשמו את התאריך: 28 לנובמבר 2026. זה התאריך שקבע יו"ר הרש"פ לבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. ספק אם יצא מזה משהו, אבל ההצגה הדמוקרטית חייבת להימשך

שמתם לב שהאיראנים תקפו, את כווית, בחרין, האמירויות ואפילו את ירדן, אבל לא את ישראל. האם זה אומר שהם מבינים שתקיפה עלינו תביא לשבירת חוקי המשחק, בעוד שהאמריקאים משחקים לפי חוקים מוכרים, שפחות מפחידים אותם?

דעת עזרא- פנחס: שורה ארוכה של נושאים מופיעים בפרשת פנחס שנקרא השבת בעז"ה. תחילה ברית השלום וכהונת העולם לה זוכה פנחס, בזכות מעשה הקנאה שלו, ואז הציווי למנות את עם ישראל פעם נוספת בעקבות המגיפה, וההנחיה שרק מי שנמנו במפקד זה יזכו לנחלה בארץ. כאן מופיע סיפורן המיוחד של בנות צלפחד, שתבעו נחלה, מתוקף המציאות בה לאביהן לא נולד בן. והקב"ה מחדש בעקבות דרישתן הלכה כללית לפיה בהיעדר בן לאדם, תיסוב נחלתו לבנותיו. לאחר מכן, מבקש משה רבנו ע"ה מהקב"ה למנות לעצמו מחליף ויורש, והקב"ה מורה לו למנות את משרתו יהושע בן נון כממשיך דרכו. ואז סיום ארוך, שכביכול אינו קשור לפרשה והוא עניין קרבנות התמיד והמוספים בבית המקדש. כל הפרשה קרויה על שם פנחס, שבזכות קנאתו הוא זוכה לברית שלום, ומיד לאחר מכן הוא נשלח בראש הצבא כ"כהן משוח מלחמה". אולי מנסה התורה לאמר לנו ששלום אינו מושג רק בעסקאות וויתורים לאוייב, אלא בראש וראשונה בהפגנת נחישות ועוצמה. לכן המטרה ללחימה אינה בני מואב הקרובים, אלו שהזעיקו את בלעם לקלל את ישראל מתוך פחדם מפני ישראל, אלא דווקא בני מדין, אלו שהתערבו בסכסוך לא להם. ומוסיף הכתוב ואומר כי הציווי להילחם במדין הינו "כי צוררים הם לכם ... על דבר כזבי בת נשיא מדין". ומרחיב ר' אברהם אבן עזרא זיע"א: "כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם". מלחמה אומר ראב"ע אינה נקמה על העבר, אלא בראש וראשונה הגנה לעתיד. ואכן אנו רואים את בני מדיין פולשים משטחי המדבר ומדכאים את בני ישראל בתקופת השופטים, עד אשר הוכו והובסו סופית בימי גדעון. גם מואב המשיכו לשנוא את ישראל ואף שיעבדו אותם לזמן קצר בימי המלך עגלון שהוכה ע"י אהוד בן גרא, אבל עם ישראל היה זקוק להוציא ממואב את רות "אם המלכות". לכן עם ישראל אינו מכה את המואבים, אלא מסתפק בהרחקתם מן הקהל. מלחמה נועדה להשיג מטרה עתידית, ולא נקמה על העבר. עם זאת, לעיתים נקמת העבר מביאה עימה בטחון עתידי, וככזו היא מותרת ואף נחשבת מצווה. אולי משום שהתורה מסתכלת בראיה עתידית, היא מציינת במניין בני ישראל ש"בני קורח לא מתו". ומוסיף ראב"ע: "והעד שמואל ובניו ובני בניו שהם המשוררים והם הנקראים הקרחים לבני קרח מזמור גם בתורה כתיב משפחת הקרחי והזכיר הכתוב ובני קרח עם בני ראובן בעבור כי בני דתן ואבירם גדולים וקטנים מתו והנה רעת דתן ואבירם קשה מרעת קרח". לכאורה היו בני קורח צריכים למות כיתר אנשי העדה שנספו אם בבליעת האדמה, ואם באש שכילתה את מקטירי הקטורת. אבל הקב"ה יודע תעלומות, מציל אותם, כיוון שיש להם תפקיד משמעותי בעתיד עם ישראל, בשימור המורשת התרבותית והרוחנית של עמנו ואף ביצירתה. בני קורח הם שיביאו לנו את מזמור מ"ז בתהילים, אותו נוהגים אנו לקרוא 7 פעמים לפני תקיעת השופר של ראש השנה: כל העמים תקעו כף... כי ה' עליו נורא... ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלנו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". בני קורח הלויים לא זכו בנחלה, אבל הרוח שהפיחו בעם ישראל היתה מרכיב מרכזי בהורשת הארץ ויישובה. רוח זו היא הרוח שהביאה בסופו של דבר להקמת המקדש, ולהקרבת הקרבנות. אולי משום כך אומר ראב"ע שפרשת הקרבנות מופיעה דוקא כאן בסוף פרשת פנחס, לאחר שה' מדגיש בפני משה שהוא עצמו לא ייכנס לארץ. אבל עדיין אין ארץ ישראל נקנית, אלא בזכות הרוח, ובזכות הקורבנות הרבים מספור שנפלו על קניינה ועל הגנתה. יש בינינו הסוברים שניתן לקנות את הארץ רק בזכות הלחימה וההקרבה של בנינו האמיצים, הלוחמים ללא חת. אחרים סבורים שדי בבניין הרוח כדי להביס את אויבינו. פרשת פנחס מלמדת אותנו שזקוקים אנו לשני הדברים. רוח של קדושה וטהרה, הנובעת מלימוד תורה וחתירה לבניין המקדש בתוכנו, לצד לחימה נחושה ונכונות להקרבה, תוך הבנה שלחימה אינה מונעת מתאוות נקם, אלא צורך אמיתי חיוני לקיום העם באדמתו ונחלתו. שבת שלום, ושפע של בשורות טובות ונצחונות על כל אויבינו.

אהיה כנראה לא פופולרי, אבל אומר שכמו ששעון מקולקל מדייק פעמיים ביום, אז גם בג"ץ צודק פעמיים בשנה. תחילה באישור המינויים של גופמן וזיני, וגם בבג"ץ ראבילו. אפשר לקבוע שההצבעה לנשיא המדינה ומבקר המדינה תהיה גלויה וזה בהחלט לגיטימי. לא לגיטימי לאפשר הכנסת סמארטפון לקלפי וצילום הארוע. אם זה יאושר, אז גם בקלפיות בבחירות לכנסת תראו אותו דבר. המסחר בקולות ומצביעים יהפוך ממשהו שקורה באופן שולי יחסית, לתופעה המונית. זה יהיה סוף הדמוקרטיה בישראל ואנחנו ממש לא רוצים להגיע לזה. כל זה לא מבטל את הצורך ברפורמה של ממש במערכת המשפט שלצערי לא התרחשה הקדנציה הנוכחית. מקווה מאוד שבקדנציה הבאה הימין ילמד לשלוט

להסכם עם לבנון: שתי בעיות יסוד- ממשלת לבנון לא שולטת על כלום, ולא תעשה כלום. עכשיו העברנו לעצמנו את האחריות על שטח מוגבל, בכל שאר השטח חזבאללה יפעל וימשיך לזנב בנו, ויש לנו רק אפשרות להתגונן, אבל לא לתמרן. זאת אומרת שלחזבאללה אין מה להפסיד חוץ מחיי המחבלים שלו שבעיניו לא שווים דבר.שנית, לא השתלטנו על השטח שעד הליטני, ובעצם לא יצרנו מציאות שמאפשרת התיישבות עתידית, כך שגם בזה אין לחזבאללה משהו להפסיד. שוב בעיית חוסר הראיה האסטרטגית של הנהגה שחיה את תרבות המערב, ולא מבינה את התפיסה של אויבינו